פרשת מטות לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: כחא דהיתרא עדיף

פרשת מטות פותחת בדיני התרת והפרת נדרים – ראשית עוסקת הפרשה בהתרת נדרים של חכם (העוקרת את הנדר למפרע, ומתירה אותו לגמרי) ואחר כך בהפרת נדרים של אב או בעל (המפרה את הנדר מכאן ולהבא). כח התרת האיסור – במקרה דנן, איסור שהאדם גרם לעצמו – הוא כח של חסד. כך, בית הלל ששרשם בקו החסד נוטים להקל בכל מקום. פתיחת פרשת מטות בדין זה באה ללמד כי על ראשי המטות בישראל להיות אנשי חסד הדוגלים ב"כחא דהיתרא עדיף" ויש להם רצון טוב להתיר איסורים הניתנים להתרה. רש"י מפרש כי פרשה זו נאמרה לכל ישראל (תוך דרשת גזרה שוה מהמלים "זה הדבר" – המלים המתאימות ביותר לגזרה שוה, שענינה זהות מוחלטת בין שני ענינים), והזכרת ראשי המטות קודם היא בגדר חליקת כבוד להם – כל חליקת כבוד היא חבה יתרה, והחבה היתרה שרוכש משה לראשי המטות מעוררת בהם כבוד וחבה אל העם, ורצון לדונם באהבה.

דווקא בדין זה מתגלה בכתוב יחוד נבואת משה – "משה נתנבא ב'זה'", "זה הדבר אשר צוה הוי'" – ללמד כי תכלית נבואת משה היא כדי להתיר את האסור. זה עולה יב – רמז לשם בןיב אותיות, השם של ברכת כהנים, ברכת החסד (ועוד: חסד עולה ו פעמים זה). ביחס לה' (המתגלה כך שאפשר להורות עליו באצבע) מופיעה המלה "זה" בשני פסוקים (בסוד "וקרא זה אל זה") – "זה א-לי ואנוהו" (שהתקיים בעולם הזה) ו"זה הוי' קוינו לו" (שיתקיים לעתיד לבא) – השמות "א-לי" ו"הוי'" הם שמות חסד ורחמים. [ורמז: "זה אלי" "זה הוי'" עולה צא – יחוד השמות הויאדני – העולה ככפל של זוג מספרים חשוב ביותר בתורה – זפעמים יג. והנה, "זה הדבר אשר צוה הוי'" עולה כפל של זוג מספרים חשוב נוסף בתורה –כג פעמים לז].

החסד והאהבה בהתרת האיסור מתגלים במיוחד בפרשת נדרים: הנדר עצמו נובע מתוך פחדו של אדם לאבד דבר אהוב – האדם נודר על מנת לשמור שהדבר שאסר על עצמו לא יסיט אותו ממושא אהבתו האמיתית (הפחד מאבדן האהבה הוא פחד נשי ביסודו – אב ובעל מפירים דווקא נדרי אשה, וביחס לחכם כל עם ישראל הם בבחינת אשה). בכח החכם להמשיך אהבה גמורה ויציבה – תוך שהוא מלמד את האדם שאל לו לפחוד משום דבר חוץ מהקב"ה, ואין מקום לפחד גם מאבדן האהבה – ובכך למצוא פתח חרטה לאדם על פחדיו הקודמים. כשהחכם מגלה שכל יסוד הדין והאיסור הוא אהבה (ופחד מאבדנה) הוא מסוגל להמתיק את הדין בשרשו ולגלות את החסד בכל. כמובן, ברור שגם החכם המתיר וגם האב או הבעל המפירים פועלים מתוך אהבה – אצל האב או הבעל זו אהבה גלויה ומורגשת, ואצל החכם זו אהבה סמויה יותר (על דרך היחס בין אהבת "ואהבת את הוי' א-להיך" לבין האהבה הגנוזה בתודעה השכלית הבהירה של "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד", ודוק).

גבורה: נקמת בני ישראל

ב"שני" חוזר הציווי "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" – ציווי נקמה, השייך באופן מובהק לגבורה – ובצדו נאמר למשה "אחר תאסף אל עמיך", ענין השייך גם הוא לדין ולגבורה. גם ביצוע מלחמת הנקמה – על ידי חלוצי הצבא בבני ישראל (שפחדו לממש את הנקמה משום שלא רצו שמשה יאסף אל עמיו) – מתחולל ב"שני". שיא מלחמת הגבורה במדין – בנוסף להריגת כל זכר ולשרפה באש הגבורה של כל ערי וטירות מדין – הוא הריגת "חמשת מלכי מדין", המכוונים כנגד חמש הגבורות הקשות.

תפארת: שמירת צביון ישראל

ב"שלישי" יוצאים משה, אלעזר וכל נשיאי העדה לקראת חלוצי המלחמה – אין זו "יציאה לבר" של הנצח (שתכליתה פעילות בחוץ וכיבושו), אלא רצון להכניס את המציאות לגדרי התורה כדי לשמור מפני קלקול אפשרי המתחולל בחוץ. גבורת המלחמה והנצחון בה עלולים להפוך לקלקול, אם המשימה לא תושלם על פי דיני התורה, המכוונת בכל מקום לספירת התפארת.

בפרט יש לשמור כאן על "תפארת ישראל" ונבדלותם מהעמים, לבל יפגמו על ידי התערבות בשבי המלחמה – בבנות אשר "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בהוי'" – ועל כן מצוה משה "ועתה הִרגו כל זכר בטף וכל אשה יֹדעת איש למשכב זכר הרֹגו".

עיקר השמירה על תפארת ישראל וגדרי התורה תלויה בשלות נפש – המהופכת לסערת גבורת המלחמה – ולכן כאשר משה קוצף על חלוצי הצבא ו'מתפעל' מהנהגתם אלעזר צריך להנהיג ולהורות הלכה (בחיבור הפרשות מטות-מסעי שייך קטע זה ל"שני", ואז הדגש בקריאתו הוא קצף משה). הבטוי בו משתמש אלעזר – "זאת חקת התורה" – שייך באופן מובהק לתפארת התורה כולה (בטוי זה חוזר פעמיים בלבד בתורה, ובשניהם נזכרו "מי נדה" – אלא שבמשמעות שונה, כפי שמדגיש כאן רש"י). בדברי אלעזר נזכרו המתכות זהב, כסף, נחשת ברזל, בדיל עֹפרת – המכוונות כנגד הספירות (כאשר רק מתכת היסוד – כספית – נותרת בבחינת סוד שאינו נזכר כאן) – בסוד התפארת הכוללת את כל גווני הספירות האחרות.

כל דין טבילת וליבון הכלים מתחדש כאן כתגובה לתוצאות המלחמה – זהו דין המורה שאת שלל המלחמה יש להכיל בכלים טהורים וראויים לקדש (מה שאין כן ביחס לשבי האדם והבהמה, שאינם מקבלים טומאה ואין צורך לטהרם). התפקיד הפנימי של טהרת הכלים הוא הכנסת האורות דתהו של המלחמה לכלים דתיקון של התורה – הכנסת סערת המלחמה לסדר השלו והמפואר של התורה. טהרת הטומאה נעשית מכח יסוד אמא המתפשט עד תפארת ז"א.

נצח: ניצוח על המלאכה

ב"רביעי" נעשה מנין שלל המלחמה וחלוקתו הראויה לחלוצי המלחמה, לעם ישראל, לכהנים וללוים. אחד המובנים של נצח הוא ניצוח על המלאכה – ניהול וארגון נכון של פעילות – שחלק ממנו היא לקיחת החשבון המדויק וחלוקה מסודרת של תוצאות הפעילות. בפועל, ב"רביעי" נמנה חלק יוצאי המלחמה – המנצחים בפועל (שהנצח מופיע אצלם בגלוי) – וניתנת התרומה לכהנים (השייכים לנצח, ענף החסד).

הוד: תודת ווידוי אנשי המלחמה

חלוקת השלל נמשכת ב"חמישי" – בסוד "נצח והוד תרין פלגי גופא" – בו נמנה חלק כל ישראל שתמכו במלחמה מהעורף (בכח ההוד בנפש). ממחצת העדה ניתן אחוז אחד מן החמשים "ללוים שֹמרי משמרת משכן הוי'" (הלוים שייכים להוד, ענף הגבורה) – דבר זה רומז לעבודת דוד המלך (ספירת המלכות – "איהי בהוד") שתכלית כל מלחמותיו היתה הכנת חומרים וממון לבנין המקדש. בסיום "חמישי" באים שרי הצבא להקריב קרבן המבטא את תודתם על כך שלא נפקד מהם איש – בכח התודה של ההוד – כשתפקיד הקרבן הוא גם לכפר על נפשותיהם (מהרהור הלב של בנות מדין, כפירוש רש"י) – בכח הווידוי של ההוד (הבאת תכשיטי הנשים, הגורמים להרהור הלב, לזכרון בני ישראל במשכן מזכירה את עשית הכיור וכנו – שכנגד הנצח וההוד – מהמראות הצובאות).

יסוד: תיקון ההתקשרות לצדיק

"ששי" פותח בענין חדש – בקשת בני ראובן וגד לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי. הסיבה הגלויה לבקשת הנחלה היא "ומקנה רב היה… עצום מאד" – "מקנה רב" הוא דימוי מובהק של יסוד. אמנם, חז"ל אומרים כי לכל אחד מהשבטים המבקשים היתה סבה אחרת לבקשה – אצל הלהוטים ביותר בבקשה זו, בני גד (המוזכרים ראשונים בבקשת "ויבאו בני גד ובני ראובן", על אף שהם צעירים מראובן ופחות מיוחסים ממנו), באה הבקשה מתוך רצון להתקשר למשה רבינו שנקבר בעבר הירדן (שעל כן בברכת גד נאמר שבחר לו נחלה ש"שם חלקת מחקק ספון"). ההתקשרות ל"צדיק יסוד עולם" שייכת כמובן ליסוד (וכן גד רומז לגיד, כינוי הברית בחז"ל) – דרך עבודת ה' שביסוד היא דרך החסידות הכללית, שעיקרה הוא ההתקשרות התמידית לצדיק (עד שגם כשהצדיק מת ונקבר מאמינים בו החסידים וחפצים להשאר דבוקים בו).

בתחלת הבקשה מפריעה התקשרות עזה זו למשה רבינו – הוא חושד שאין זו התקשרות אמיתית (וכאשר יש התקשרות מדומה לצדיק – שעמה באה בגידה בה' ובתורתו – ניתן להכשיל בכך חלילה את כל ישראל). צדיק אמיתי עומד תמיד על המשמר לדאוג שההתקשרות אליו תהיה טהורה ובאופן הראוי – ומשה מאמת (בכח פנימיות היסוד, כח האימות) את רגש ההתקשרות הזה באמת התורה. התקשרות אמיתית לצדיק היא התקשרות בה הצדיק והחסיד עוסקים באותו ענין – ובהתקשרות ל"משה אמת" היינו עיסוק תמידי ב"ותורתו אמת". במסגרת עיסוק זה מבטיחים השבטים להלחם לצד שאר העם ולשהות בעבר הירדן המערבי "עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" – בכך הם מוסיפים(בכח יוסף, שמדתו יסוד) על דרישת משה שישארו רק עד תום המלחמה.

בחלופי הדברים בין השבטים למשה הוא גם מלמד אותם פרק בדיני שלום בית – שמירת ברית האהבה של הנישואין והמחויבות למשפחה (ברית היסוד) – כשהוא הופך את דבריהם "גדרֹת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" (ב"ששי") ומורה להם להקדים את משפחותיהם (ב"שביעי"): "בנו לכם ערים לטפכם וגדרֹת לצנאכם".

מלכות: כיבוש וירושת הארץ

"שביעי" פותח בתנאי הכפול בו משיב משה לבקשת בני גד ראובן וחצי שבט המנשה – תנאי כפול הוא דרך ההסכם הראויה והשלמה, דין המלכות היציב והמתקיים. אמירת "והיֹצא מפיכם תעשו" מורה עד כמה יש לכבד את כל מה שיוצא מה"מלכות פה". בני גד ובני ראובן מבטאים את קבלת מצות מלך של משה, ורק לאחר מכן מתוארת קבלתם בפועל את נחלתם בארץ, בנין עריהם והתישבותם בה (מעשי מלכות מובהקים). עם קבלתם את נחלתם כובשים בני מנשה שטחים נוספים בעבר הירדן ומוסיפים בכיבוש הארץ (בדומה לכיבוש ארצות סיחון ועוג ב"שביעי" של פרשת חקת). הפרשה חותמת "ויקרא לה נבח בשמו" – כל קריאת שם היא בבחינת מלכות (ובפרט השם נבח – שרש נביחת הכלב – סוד שם בן המאיר במלכות).

תמהון רש"י על כך שהמלה "לה" נכתבת בלי מפיק – תוך דחית דרשת רבי משה הדרשן לכך – היא בסוד שרש המלכות ברדל"א (שרש אי הידיעה של רש"י בכ"מ).

השארת תגובה