פרשת משפטים לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד ועד מלכות.מתוך מעין גנים תשס"ב. בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: משפטי תורת חסד

בכללות נראית פרשת משפטים כשייכת לצד הדין והגבורה – אלו משפטי התורה בענינים המעשיים ביותר, כולל דיני נזיקין המתייחסים למציאות של דין וקושי, והמשפט כולו מאופיין במדת הדין – עד שחז"ל קראו לה "פרשת דינים". אכן, בכל מה ששייך לקדושה יש התכללות ואיזון של כל הספירות, וכשם שכל פרשה מתחלקת חלוקה פנימית ל-ז קרואים – חלוקה המכוונת כנגד ז ספירות הלב: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – כך גם בתוך פרשת משפטים גופא ניתן להבחין בספירות השונות, המעניקות גוונים ודקויות למושג המשפט שכללותו דינים וגבורות.

המסר העובר ב"ראשון" של הפרשה הוא שכל התורה כולה היא "תורת חסד", וגם כשעוסקים בהקשרים של דין ומשפט מומתק הכל בחסד אלקי. כך, הכל פותח ב"עין יפה" שנוהג ה' בכך שהוא נותן "חוקים ומשפטים צדיקים" לעם ישראל, וב"עין יפה" שנוהג משה בשימת המשפטים לפני ישראל באופן ברור ומוטעם – "אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר 'אשר תשים לפניהם', כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".

ועוד, מ"לפניהם" דרשו "ולא לפני עובדי כוכבים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים מחלל את השם ומייקר שם העובד כוכבים להחשיבם…". בפשטות, ההקפדה הדרושה על משפט עברי היא לשם קידוש ה' המתבטא בדיני ישראל, כשלעומתו פניה אל משפט הגוים היא חילול ה'. בעומק, דבר זה גופא תלוי בחסד האלקי שבדיני ישראל, בכך שבכל דיני התורה הריהי "תורת חסד". לפי החסידות, חילול ה' הוא מחשבה שיש חלל ומקום פנוי מאלקות, וקידוש ה' היא ההבנה ש"לית אתר פנוי מיניה" – כולל גם המקומות בהם ה' נסתר (ולכל לראש ה"חלל ומקום פנוי" ממנו צמצם ה' את נוכחותו כדי לאפשר את בריאת העולמות, שעל כן יסוד החסידות הוא ש"הצמצום איננו כפשוטו"). דיני הגוים הם גבורות שאין בהן כל זיקה לאור האלקי, הם יוצרים חלל ומקום פנוי מנוכחות אורו וחסדו של ה' (עד שנדמה ש"הצמצום כפשוטו" ח"ו). בדיני ישראל, עם כל תוקף הגבורה שבהם (הדרושה לתיקון המציאות), ניתן לחוש שפנימיותם היא חסד אלקי (ו"הצמצום – הגבורה – לא כפשוטו" ויש בו חסד).

פתיחת משפטי התורה היא "כי תקנה עבד עברי", עליו אמרו חז"ל כי "כל הקונה עבד כקונה אדון לעצמו" – האדון צריך לאהוב את העבד, להעדיפו בכל דבר ולגמול עמו חסד. מתוך יחס זה לעבד מתהפך רגש העבד הטבעי (שבדרך כלל רוצה לברוח מאדוניו) והוא מסוגל לומר "אהבתי את אדֹני" (על אף שרצון העבד להשאר עבד איננו רצוי כלל, הרי שרגש האהבה לאדון הוא רצוי וטוב). בדין אמה עבריה החסד מובהק עוד יותר, שהרי התכלית הרצויה היא נשואי האמה לאדונה (או לבנו) מתוך אהבה מלאה. כהמשך לכך מופיעות התחייבויות הבעל לאשתו – "שארה כסותה ועֹנתה" – הבטוי המעשי-הלכתי של האהבה.

רצח הוא הגבורה הקיצונית ביותר – כשעשרת הדברות "לא תרצח" מכוון כנגד הגבורה – ובהכנסתו ב"ראשון" יש ממד של המתקה. בפרטות מוקף דין זה בחסד, כשהוא מופיע בין דיני החסד של עבד ואמה עבריים לכיבוד הורים – איסור הכאת וקללת ההורים – דין של חסד ואהבת בן להוריו (בעשרת הדברות מכוון כיבוד הורים כנגד החסד, ומופיע לפני "לא תרצח" המכוון לגבורה, וכאן מתהפך הסדר והגבורה מוקפת בחסדים). דין "גונב איש ומכרו" שייך בעשרת הדברות ("לא תגנֹב") לנצח (שיש לו נטיה לימין והוא ענף החסד).

"ראשון" חותם בבטוי "ורפא ירפא". על אף שמושג הרפואה בכללותו שייך לתפארת, מכאן למדו חז"ל שניתנה רשות לרופא לרפאת וממילא מוטלת עליו החובה לרפא כגמילות חסד (הרשות הדרושה לריפוי היא מתוך הסברה – הנכונה גם ביחס לנתינת צדקה – שאל לו לאדם להתערב בגורל שה' גוזר על האדם, אך כשניתנה רשות מחויב הרופא לרפאת ככל המצוות של צדקה וחסד). הבטוי "ורפא ירפא" פותח בבנין קל – בצורת מקור – וחותם בבנין כבד. כדי לרפא צריך לחזור למקור הרפואה, לרפואה הקלה בחסדי ה', ומשם לקבל כח גם לרפואת אנוש (שיש בה ממד של דין והיא 'כבדה' וקשה הרבה יותר).

גבורה: תיקון עולם

"שני" עובר למשפטים (ולמקרים) בהם מודגש יותר צד הגבורה והדין: הוא פותח בדין "נקֹם ינקם" – עונש הנקמה המובהק ביותר בתורה (שבכללות אין עונשיה נקמה אלא תיקון, כנודע). גם בהמשך, בדין בו נאמר "ענש יענש", מתואר מקרה קשה – "ואם אסון יהיה". שם מנויים עונשי הדין הקשים ביותר – "נפש תחת נפש. עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל. כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה". זו דוגמה מובהקת לכך שמה שנדמה כדין קשה בתורה שבכתב מומתק על ידי מסורת התורה שבעל פה (שהיא בפרט נקראת "תורת חסד") – ב"שני" הפשט הנדמה (שמעולם לא נהג להלכה, כפי שמבאר הרמב"ם) הוא "דינא קשיא", עוצם תוקף הגבורה, והתורה שבעל פה ממתיקה ומרככת זאת, הופכת את הדין ל"דינא רפיא" בו יש חיוב ממון בלבד.

בהמשך נזכר דין "שור נגח" המתאר את עוצם הגבורה (כנודע שבמרכבה העליונה "פני שור מהשמֹאול", מצד הגבורה), והתורה מתחילה בפרוט ד אבות נזיקין – אבות הדין וגבורה – כשב"שני" נזכרים הבור (חווית עצם הדין, חוית הצמצום והחלל הפנוי – "'והבור רק אין בו מים' אבל נחשים ועקרבים יש בו") והשור (ששרשו בגבורה, כנ"ל). תשלומי ארבעה וחמשה הם הקנס הכבד ביותר בתורה, ו"שני" מסיים בדין הבא מחתרת ש"אין לו דמים" – דין המפקיר אדם (יהודי) להריגה מתוך אומדן בלבד – אומדן שהוא בא (גם) על מנת להרוג. דין זה, המבטא את תוקף הגבורה, הכרחי עוד יותר כאשר נלחמים באויב אכזרי (שאם לא כן, כשלא יודעים לנקוט במדת הגבורה, מאפשר האדם פגיעה בעצמו מתוך חשש לחיי אויבו וגורם בכך לצמיחת הרשע והתגברותו – בדוגמת "טוהר הנשק" המעוות, המפיל חללים בקרב ישראל ומעודד את אויבי ישראל). כך, תכלית הדינים החמורים ב"שני" היא תיקוןעולם – התמודדות עם עומק ההעלם והרוע שבמציאות, בהם יש לקיים "פגע בו כיוצא בו" ולפעול כלפיהם בתכלית הדין התקיף.

תפארת: התפשטות התהו ורחמי התיקון

"שלישי" פותח בעוד שני אבות נזיקין – המבעה ("כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירו ובער בשדה אחר") וההבער ("כי תצא אש ומצאה קֹצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה"). דינים אלו אינם שייכים לגבורות הקשות, אלא לשמירה מפני התפשטות טבעית אך בלתי רצויה: מבעה היינו אכילת שן הבהמה לשם הנאתה (ולא לשם נזק, כנגיחת השור). האכילה לשם הנאה היא הנטיה הבהמית הטבעית, כולל נטית נפשו הבהמית של האדם, והתורה מלמדת שגם את הנטיה הטבעית הזו יש לשמור פן תזיק. זרימת הנפש בטבעיות (ללא הכוונת השכל) – ובפרט במה שנוגע להנאה העצמית – מתחילה בתפארת (ש-ב שלישיה התחתונים 'מגולים' – יש בהם הרגשה עצמית של האדם והם חורגים מ'כיסוי' השכל והכוונתו), ודין מבעה מטיל על האדם אחריות לשמור על התפשטותו הבהמית-הטבעית. בדומה לכך, גם באש השורפת מודגש כי אף שאין כוונת האדם להזיק, הרי שדרך האש להתפשט ולצאת מכלל שליטה ("'כי תצא אש' – אפילו מעצמה"). כל הנזקים הם תופעות השייכות לעולם התהו – להתפשטות יתרה הגורמת לנזק ושבירה (ושבירת הכלים שבתהו היא שרש כל נזק ושבירה בעולם) – והתהו בתפארת הוא יציאת ההסתעפות וההתפשטות מכלל שליטה (הסתעפות לענפים-פוארות היא ענין התפארת – גזע מדות הלב, המסתעפות ממנה כענפים – אלא שבתיקון זו התפשטות נשלטת ומאוזנת).

ב"שלישי" מופיעים דיני ד שומרים – בפנימיות, האפשרות של הפקדת חפץ בידי יהודי אחר והטלת האחריות עליו נובעת מהערבות שבין כל היהודים, מהתכללות כל הנשמות של "תפארת ישראל". דין פיתוי הוא דוגמה להתפארות שמצד הקליפה. איסור השכיבה עם בהמה מסתעף מאיסור "לא תנאף" בעשרת הדברות, המכוון כנגד התפארת (ותרגום "לא תנאף" הוא "לא תיגוף", בסוד "תפארת גופא"). "שלישי" חותם באיסור לחבול את שלמת הלווה – הבגד, שתפקידו לפאר את האדם, שייך לתפארת (ובסוד שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל מכוון הלבוש כנגד התפארת, וד"ל). חותם איסור זה מעיד על מדת הרחמים האלקית – פנימיות התפארת – המפעמת ב"שלישי": "ושמעתי כי חנון אני".

נצח: מעלת ישראל

"רביעי" פותח באיסור "א-להים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאֹר" – איסור על פגיעה ב"נצח ישראל" בכלל, ובפרט במורמים מעם שבישראל בהם מתגשם ומתממש "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (המורמים מעם – הדיינים והמלך – הם בסוד "עומק רום", המכוון בספר יצירה כנגד הנצח). דיני "מלאתך ודמעך לא תאחר" ו"שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי" תלויים בזמן, השייך לספירת הנצח. הפסוק "אנשי קדש תהיון לי" מבטא את שיא מעלת ורום ישראל, עד התדמותם ממש לה', "נצח ישראל", כש"עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם 'קדוש קדוש קדוש'" (כנלמד מפסוק זה). במקביל, איסור "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" מבטא את האיסור בנצח ה"יוצא לבר" (– לשדה) של הקליפה (כתרגום המפרש זאת על אבר ה"יוצא לבר" מבהמה חיה – "אבר מן החי").

"אחרי רבים להטֹת" הוא כלל פסיקה גדול לפיו יש לדון במציאות בפועל (הנראית לעין הרבים), ולא בחויה הפנימית שלה ובמה שטמון בה בכח (דברים עליהם יכול לעמוד רק היחיד בשכלו החד או בחוויתו הפנימית האישית) – כל חויה פנימית שייכת לתחום הרגש (הספירות חסד-גבורה-תפארת) והנצח הוא הפותח את כחות המעשה בנפש, הכחות העוסקים במציאות כפי שהיא בפועל (בדברי רש"י לישב את המקרא על אופניו כפשוטו – "'לא תהיה אחרי רבים לרעות' אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם. 'ולא תענה על רִב לנטות' ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמיתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים" – מודגש כי אין לנטות אחר טעות או שקר – כתכונת "לא ישקר ולא ינחם" של "נצח ישראל").

"רביעי" חותם בדין "כי תראה חמור שֹנאך רֹבץ תחת משאו… עזֹב תעזב עמו", ממנו למד מורנו הבעש"ט שאין לשבור את הנפש הבהמית – השונאת את האדם ומנסה להכשילו בעבודת ה' – אלא לעזור לה ולרומם אותה. זו הבנה מעמיקה במושג הנצח – נצחון אמיתי הוא "נצחון בדרכי נעם", נצחון האויב והשונא הוא על ידי שיקומו וקירובו אלי (ולכן שייך הנצח לקו הימין והחסד).

הוד: שמירת התמימות

"חמישי" פותח באיסורי הטית משפט לסוגיהם. בכלל, הטית המשפט שייכת לספירות נצח והוד, שהן כפות המאזנים הנוטות לחיוב (נצח) ולשלילה (הוד). בחלוקה בין "רביעי" ל"חמישי" מודגש שהטית המשפט הרצויה ("אחרי רבים להטֹת") שייכת לנצח, והטית המשפט השלילית שייכת להוד. הופעת דין "מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרֹג" ב"חמישי" מחדשת שעיקר הריחוק מהשקר הוא נטיה לצד התמימות (פנימיות ההוד) ולאו דווקא לצד האמת (פנימיות היסוד, ה"צדיק"; ממילא מתפרש "נקי וצדיק" כ"צדיק תמים" דווקא – כש"נקי" היינו סוד "בינה [שענינה טהרה ונקיות] עד הוד אתפשטת", וד"ל). ראשית ההקפדה על מדת האמת תלויה בתמימות – כך נאמר ב"יעקב איש תם" מצד עצמו (שאיננו משקר בשל תמימותו הטבעית, שאיננו חריף לרמות), "תתן אמת ליעקב" במתנת ה' (שבסופו איננו משקר משום שכולו אמת צרופה). כך, במחלקת הידועה בין בית שמאי לבית הלל "כיצד מרקדין לפני הכלה" מבינים בית שמאי כי אסור לחרוג מהאמת משום "מדבר שקר תרחק", בעוד שלדעת בית הלל העיקר הוא שמירה על תמימות המתרחקת מכל רמיה, ולכן ניתן לומר מכל הלב (כדי לחבב את המקח-הכלה על לוקחו-החתן) "כלה נאה וחסודה" שהלא אין כאן שמץ של רמאות והשקר 'נאמר בתמימות', ודוק. איסור השוחד מראה כיצד מערכת החיסון הטבעית של הדיין – מערכת השייכת להוד – יכולה להתקלקל לגמרי ("כי השֹחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים"). בעוד שההוד החיובי הוא הודאה על האמת גם כשאין היא נתפסת בשכל, הרי ההוד המשובש גורם לדיין להודות הודאה עיוורת בשקר (ומתוך כך להצדיקו בטעמים רבים).

דיני הגר תלויים בידיעת נפש הגר – בהכרת תכונת הנפש של זה שהודה על האמת ובא לחבור לעם ישראל (כנודע שרות המואביה, דגם עיקרי לגרים, מכוונת להוד בפרצוף י הנשים שיש בשמן ר בתנ"ך, כמבואר במ"א). אזהרת "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו וגו'" היא השמירה היתרה לה זקוק ההוד (מפני מעבר למצב של "הודי נהפך עלי למשחית", ועד למעין הודיה באמיתת אלהים אחרים על ידי הזכרת שמם בפה). איסור בשול גדי בחלב אמו הוא דין המדגיש את קשר האם לגדי, בסוד "בינה עד הוד אתפשטת", והוא מהדינים שאין עליהם טעם ויש לקיים מתוך הודאה שלמעלה מטעם ודעת (יש שקשרו דין זה לאיסורי כישוף, והיינו פגם האמונות הטפלות של ההוד; באיסור בשר בחלב רבו עד מאד החומרות הנוהגות להלכה, בשל הצורך לשמור את ספירת ההוד מיניקת החיצונים – ככל ששוקעים בגלות כך מתגברת יניקת החיצונים מההוד ויש צורך בחומרות בכשרות לשם שמירה). דין "לא תבשל גדי בחלב אמו" מופיע בכל ג הפעמים בתורה בהמשך לשלשת הרגלים – על אף ששלשת הרגלים קשורים לנצח-הוד-יסוד (רגלי הנפש, כחות המוטבע), הרי שבפרט חוש ההילוך של הרגלים מונהג על ידי ספירת ההוד.

יסוד: צדיק חי עלמין

"ששי" פותח בשליחת מלאך לפני ישראל, מלאך המכונה בקבלה "מלאך הברית" השייך ליסוד. תפקיד המלאך להביא את העם לארץ ישראל (ל"מקום אשר הכנֹתי" – המקום המיוסד לישראל מאז ומעולם) – זו תכלית היסוד המגיע עד למלכות (ארץ ישראל). מהפסוק "וישלח מלאך ויֹצאנו ממצרים" למדו חז"ל כי משה נקרא מלאך – זהו הכינוי ל"צדיק יסוד עולם" שבכל דור ודור. שמיעה בקול המלאך היא ההכרה "כי שמי בקרבו", כי צדיק הדור הוא "עצמות ומהות כפי שהלביש עצמו בתוך גוף"(כניסת "בלי גבול בתוך גבול" היא תכונת היסוד, ה"אבר קטן" המכיל את כל האדם ואת הכח האין סופי שלו לפרות ולרבות – גילוי כח האין סוף של ה' יתברך). חיוב "כי אם שמוע תשמע בקֹלו ועשית כל אשר אדבר" מדגיש כי "שכינה מדברת מתוך גרונו" של הצדיק-המלאך [והנה, מפסוק זה משמע שבקול הצדיק בא דבור ה', ומהפסוק המקביל – "משה ידבר והא-להים יעננו בקול" – משמע שבדבור הצדיק נשמע קול ה', ונראה שהקול בא משם א-להים והדבור – התוכן הפנימי של הקול – משם הוי', ואכמ"ל].

הבטחת ה' "ואיבתי את אֹיבך [וצרתי את צֹרריך]" היא הפעולה התודעתית הפנימית של היסוד, המתפקד כ"אבר חי" ומחליט מיהו האויב (שעל כן "בן איש חי" הוא מפקד הצבא). כשה"אבר מת" – כשאין "צדיק חי עלמין" המנהיג את העם בגאון ליעדיו האמיתיים – העם איננו מסוגל לזהות ולהחליט מי הם אויביו ('לאייב' את אויביו בעצם ההכרזה שהם אויבים) וממילא איננו מסוגל להלחם בהם ולצרור אותם. תופעה זו, שלדאבון הלב ניכרת היום במלוא עוזה, היא סירוס רוחני ואבדן כח הגברא של העם. מבין עמי כנען שיש להכחידם נזכרים ששה עממים – עד ליבוסי, המכוון כנגד היסוד (כשסדרם הוא מהאמורי שכנגד התפארת עד ליבוסי שכנגד היסוד, בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד").

איסור עבודת אלילי העמים והמצוה (הנזכרת כאן לראשונה) לשרש אחר העבודה זרה שלהם ולהרסה היא מתוך תודעה של שמירת הברית – חוסר רצון לבעול "בת אל נכר" ולפגום את ברית הנאמנות לה' – והכרה שכל סממניה של העבודה הזרה קשורים הדוקות לגילוי עריות (ובלשון הפסיכולוגיה היום, הרי הם סמלי מין). הפסוק החותם את "ששי" מתאר צדיק מתוקן העובד את ה' ומתוך כך מתברכים לחמו ומימיו וכל מחלה סרה ממנו – הסרת המחלות היא תיקון הברית (כדברי רבי נחמן מברסלב שכל המחלות נובעות מפגם הברית).

מלכות: טבע הארץ

המעבר מ"ששי" ל"שביעי" נעשה בין ברכת "והסרֹתי מחלה" לברכת "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" – חלוקה בין רפואת הגבר (היסוד) לרפואת האשה (המלכות, וכן מודגש כאן "בארצך", כינוי המלכות). ברכת "את מספר ימיך אמלא" היא אריכות הימים בארץ דווקא – כמפורש בפסוקים מקבילים שאריכות הימים היא "על האדמה אשר נשבע הוי' לאבֹתיכם לתת להם" – בסוד ספירת המלכות (הקשר בין אריכות הימים של הנצח למלכות המכונה ארץ הוא התלבשות הנצח דז"א להיות החכמה דמלכות; אריכות הימים תלויה בחכמה – "החכמה תחיה בעליה" ו"ימותו ולא בחכמה"). הפנית העורף של האויבים שייכת למלכות, העומדת באחור, וד"ל. בעוד שב"ששי" הנצחון מובטח על ידי מלאך – על ידי צדיק או גילוי אלקי על טבעי אחר – הרי ב"שביעי" מגויס שרץ העוף לנצחון ישראל, הטבע (שמתחיה מהמלכות) פועל לטובת העם (הצרעה קשורה לסוד הצרעת – מחלה הפוגעת במערכת העור, השייכת למלכות, וד"ל). גירוש הגוים שעושה הצרעה הוא "דינא רפיא" ביחס להכחדתם על ידי המלאך. הרגישות לשממת הארץ ועשית התהליך קמעא קמעא – "מעט מעט" (העולהרחל, הדמות המזוהה עם ספירת המלכות) – שייכות גם הן לטבע המלכות. כאן גם נזכרים לראשונה מאז יציאת מצרים גבולות הארץ (ובעצם לראשונה בתורה גבולות הארץ המלאים – שהרי בברית בין הבתרים נזכרו רק מזרח ומערב). סיום ההבטחה הוא במצות ציבור – איסור כריתת ברית עם הגוים והושבתם בארץ – מושג הציבור (החל רק בארץ) הוא עצם ענינה של "מלכות ישראל".

"שביעי" מסיים בספור על כל מעמד הר סיני, כשהמוקד הוא קבלת עול מלכות שמים בשלמות על ידי ישראל – "נעשה ונשמע". הפסוק שלפני עלית משה האחרונה להר (בפרשה) – "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לֻחֹת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורֹתם" – הוא המקור בחז"ל (וכפי שמדגיש הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה) לתורה שבעל פה, סוד "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה". הפרשה חותמת בביאת משה בתוך הענן – ורש"י מפרש ש"ענן זה כמין עשן הוא" – המסמל את כללות המציאות, את העולםשנה נפש שבכל דבר. השביל שעושה ה' למשה בענן העשן הוא פתיחת טבע המלכות לפניו לחדור לפנימיותה ולהזדווג עם "כלת משה", עם פנימיות המציאות-המלכות (בדרך רמז, "ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" הוא בסוד השם הקדוש מום – מ יום ומ לילה – החותם, כמלכות, את עב שמות – עם שם זה, העולה בגימטריא אלהים, מתעצם כאן משה, וד"ל).

השארת תגובה