פרשת נח לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשת נח לפי הקבלה בין שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. לדוגמא: ב'ראשון' של הפרשה מסופר שהקב"ה מקדים רפואה למכה ומצוה לנח לבנות את התבה כדי להציל את האנושות – מידת החסד.

מתוך מעין גנים תשס"ב – בעריכת איתיאל גלעדי

כפי שפתחנו בפרשת בראשית, נשתדל השנה לעיין בחלוקת הפרשיות ל-ז קרואים תוך הקבלה ל-ז ספירות הרגש – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. מעבר למבנה האלקי המשתקף לנו כך דרך הפרשה, ומעבר לאור החדש שנשפך על עניני הפרשה, מחדד ומעמיק נקודות שונות, הרי שכל פרשה מעלה קוי יסוד נוספים להתבוננות במבנה התורני – בכל הקבלה מובלטת נקודת יסוד בנוגע לתפקיד העקרוני של כל חלק מ-ז חלקי הפרשה, ואזי ניתן לעיין ולמצוא נקודה זו גם בפרשות אחרות. במשך השנה נשתדל להדגיש גם ענין זה בעיוננו.

חסד – הקדמת רפואה למכה 

"ראשון" בפרשתנו הוא הרקע לסיפור העיקרי בפרשה – המפורט החל מ"שני". דבר זה חוזר בפרשות רבות, והוא בטוי למדת החסד (כפי שעוד נרחיב בע"ה בפרשות הבאות) – הדבר בולט בפרשתנו בה כל הרקע הוא בגדר הקדמת רפואה למכה (מושג הרפואה מופיע לראשונה כפעולת אברהם איש החסד – "ויתפלל אברהם… וירפא א-להים את אבימלך"). אוירת הפתיחה מלאה תקוה וחסד – מסופר על נח הצדיק שיציל את העולם מכליה ועל בניו שיהוו המשך לאנושות (ורמז: נח שם חם יפת עולה חסד פעמים אהבה). רק אז נאמר שמצב העולם בלתי נסבל וה' מתכוון לאבדו, ובאה הקדמת רפואה למכה בצווי לבנות תבה ולהחיות בה בחסד כל זן מבעלי החיים בעולם. בתבה ופרטי בנינה יש בטוי לענינים כלליים ביותר – היא מעין מקדש ומעין עולם הבא, ובעצם היא תבנית עולמנו (ועל כן היא כוללת בתוכה מדגם של כל יצורי העולם) וכל העולמות (כמפורש בזהר) – בנין התבה הוא מעין בריאה מחודשת של "עולם חסד יבנה" אודות בריאתו סופר ב"ראשון" של פרשת בראשית. אוירת הרקע וההכנה מודגשת בצווי האחרון, להכין גם צדה לדרך "מכל מאכל אשר יאכל".

גבורה – מכת המבול

ב"שני" מתגלה מדת הגבורה – מופיע המכה עצמה, המבול מתחיל (אחר ז ימים שחז"ל דרשו כאבל מתושלח – הגבורה שולטת רק אחר סילוק הצדיק המגן על דורו). גם ביחס לניצולים מודגשת גבורה: ב"ראשון" נצטוה נח לקחת זוג מכל בעל חי, ללא הבחנה בין טהור לטמא – בשויון של חסד. רק ב"שני" מופיעה הבחנה בין "הבהמה הטהורה" ל"בהמה אשר לא טהֹרה" – חלוקה זו היא גבורה מבחינה ומחלקת (ששרשה בבינה, מקור מושגי הטומאה והטהרה, סוד "אני בינה לי גבורה"). גם ההגנה על נח נעשית כצמצום והגבלה של גבורה – "ויסגֹר הוי' בעדו" – וגם גילו של נח ("שש מאות שנה לחיי נח") – רומז לפי הקבלה לתכלית הגבורות: 600 הוא מנין הדינים הזכריים (פר דינים) והנקביים (שך דינים), ומנין אותיות צרופי א-להים (קך צרופי ה אותיות), שם מדת הדין.

תפארת – נקודת המפנה

"שלישי" מסיים את תאור כובד המבול ועצמת החורבן. זהו כלל חשוב, לפיו ראשית התגלות הרחמים (פנימיות התפארת) היא רק לאחר מיצוי הדין. תכלית ומיצוי הגבורה הם חלק מהותי של התפארת – כך במעשה בראשית, בו מעשה יום שני (החלוקה בין מים למים) מסתיים רק ביום שלישי, סיום הגבורה הוא ראשית התפארת. מהי משמעות תופעה זו? תוך כדי פעולת הדין אין הנפש פנויה להתעמק במצב ולהתעורר עליו ברחמים, ורק אחר מיצוי הדין – כשכבר רואים מה התחולל, כשמצטיירת תמונת עומק החורבן – מתעוררים ומתגברים הרחמים בנפש. מיצוי הדין הוא נקודת הראשית של הרחמים, הרגע בו שוכך זעם הגבורה וניתן להתבונן על תוצאותיה הכואבות (כך ידוע הפתגם ש"אחרי שרפה" – כשרואים את האפר והחורבן – "בא עשירות"). המפנה על רקע סיום גזר הדין הוא מהות התפארת – תפארת היא הפניה מקו השמאל, קו הדין התקיף, לקו הימין המבטא אהבה וחסד. ראשית התפארת היא בקו שמאל -היא תכלית עומק הדין של קו זה, והיא נקודת המשבר שלו – וממנו פונה התפארת לימין, להתעורר ברחמים הדנים את המציאות לכף זכות (כך יעקב נולד מ"פחד יצחק" והוא נוטה חזרה לחסדו של אברהם – "ליעקב אשר פדה את אברהם").

בתאור המכה ב"שלישי" הדגש הוא על הצלת התבה ויושביה – הרחמים המתגלים בתוך מדת הדין המתוחה. התפנית מדין לרחמים היא בפסוק "ויזכֹר א-להים", שרש"י מפרש כמהפך במדת הדין עצמה – "זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים" (ובפרט לפי הרמז ש-600 שנות נח הן כל צרופי שם א-להים). אז מעביר ה' רוח תנחומים וחמתו שוככת, ומכאן ואילך הולך המבול וחסר. זכירת נח וכל אשר אתו בתבה היא פעולת הדעת (על דרך "וידע א-להים" ביחס לגלות מצרים), נשמת התפארת, ובסיום הקטע מתגלה דעת זו גם בנח – "וידע נח כי קלו המים". היונה החוזרת כשעלה זית טרף בפיה מרמזת שטוב לחיות ברחמי ה' על אף המרירות שבהם – שהרי ראשית הרחמים היא חוית עומק המרירות במצב, כנ"ל (ולכן גם המרור בקערת ליל הסדר מונח במקום התפארת) – מאשר ממתנת בשר ודם המתוקה כדבש.

נצח והוד – היציאה מהתבה וברית הקשת

"רביעי" פותח ב"צא מן התבה", כתכונת הנצח, המדה הראשונה היוצאת "לבר מגופא", ואף בצווי להוציא בכפיה ובנצחנות את המסרבים לצאת (כמו ביציאה-גרוש מגן העדן, לו רומזת התבה, ב"רביעי" בבראשית), ונאמר שיצאו מהתבה "למשפֹחתיהם" – לשם הנצחת המין בדורות נוספים – כמודגש בחותם קטע זה בברכת "פרו ורבו" כפולה. נח מקריב קרבן העולה לריח ניחוח לה' וגורם לנצחון סופי על מדת הדין (סוד הנצח, החוזר מהשמאל והאמצע לימין) – עד היפוך הטעם לגזרת המבול להיות טעם לרחמים – ולהבטחת ה' לנצחיות הטבע. על פעולת הקרבן נאמר "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף" – האין סוף הוא המקור לנצחיות בתוך הזמן, וכשהקרבן עולה למדת "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" מתגלה מדת הנצח ומובטחת נצחיות העולם. סוף הקטע עוסק ב"תמורת חיים מות" (תמורת הנצח בספר יצירה) – "'ומוראכם וחִתכם יהיה'… אימתי יהיה מוראכם על החיות? כל זמן שאתם חיים" – ובאיסור שפיכת ואכילת הדם, המכונה בתנ"ך נצח (- "ויז נצחם"). כל "רביעי" מקביל בפרוש ל"רביעי" בבראשית, המורכב גם הוא מיציאה-גרוש, פריה ורביה ושפיכות דם!

ב"חמישי" נכרתת ברית הקשת על ההבטחה שב"רביעי" – ההוד משלים את הנצח (בסוד "נצח והוד תרין פלגי גופא"). סמלי הברית, הענן והקשת, הם סמלי הוד – על ענן נאמר "וענן הודו" וגווני הקשת הם הוד והדר (ולכן נאמר שהמביט בקשת כמביט בשכינה, בסוד "איהי בהוד"). סימן הקשת הוא הכנסת הברית לתוך הטבע עצמו (עד שיש מפרשים שבברית זו נשתנה ונזדכך הטבע, ולכן התאפשרה הופעת הקשת) – הודאת הטבע והסכמתו לגילוי האות האלקי.

יסוד ומלכות – פגמי העולם

"ששי" ו"שביעי" מבטאים בעליל את פגם היסוד והמלכות. "ששי" פותח ברבוי בני נח בכח היסוד וחותם בתולדותיהם. אך הברית נפגמת בגלוי ערות נח (סוד "ערות אביהם" – "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א") ובסרוסו או רביעתו על ידי חם. כיסוי ערות נח תוך שימת השמלה על שכם והליכה אחורנית רומז ליסוד המתוקן – ליוסף הקבור בשכם, ולאחור שהוא כיוון היסוד בקצוות העולם. לפי הקבלה נוטה היסוד לשמאל – היסוד מברך את הצדיק יסוד עולם, אך מקלל את הרשעים הפוגמים בו – נח מברך את שם ויפת (ומלמד שניצוצות יפיפות יפת יתבררו על ידי שם הצדיק) ומקלל את חם וכנען. חטא מגדל בבל הוא פגם המלכות – מניע החטא הוא "ונעשה לנו שם", רצון בגדלות ומלכות דקליפה, והכל מתחולל בעולם הדבור (המלכות) ב"שפה אחת ודברים אחדים". גם העיר והמגדל הם לעו"ז של סמלי המלכות דקדושה – ירושלים והמקדש. עונש דור הפלגה – חלוקתם והפצתם על פני כל הארץ – הוא מתכונות הפיזור של המלכות, שתפקידה לקצוב ולפזר את השפע לכל נתיניה. על רקע חרון האף שמעוררת מלכות הרשעה נמנים תולדות שם, זרע הקדש המתקיים (התיקון לפגם "ונעשה לנו שם) ומפציע אור אברהם – הדור העשירי (בחינת המלכות) מנח (ורמז:תרח עולה "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלֹך לעֹלם ועד"). גם כאן בולט הדמיון ל"שביעי" בבראשית, המתאר את התרבות האדם בארץ ואת אנשי השם – הכל תוך גרימת חרון אף של מקום – ואת הופעת נח העשירי מאדם.

השארת תגובה