פרשת נשא לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: נשיאת המקיפים

משפחות לוי, גרשון קהת ומררי, מכוונות כנגד משולש הספירות היסודי – חסד (גרשון) גבורה (מררי) ותפארת (קהת) – ו"ראשון" פותח בנשיאת ראש בני גרשון שכנגד החסד. משא בני גרשון הוא יריעות המשכן, האור המקיף את כל הכלים והמעשים המפורטים והמדויקים שבתוך המשכן. האור המקיף הוא אור של חסד, כאור אין סוף שלפני הצמצום שהוא חסד אין סופי (כנודע שאור אין סוף שלפני הצמצום הוא חסד, הצמצום הוא גבורה, והקו הבוקע את החלל הוא התפארת). אכן, על אף החסד העצום והמקיף הזה יש עוד צורך בנשיאת ראש בני גרשון – יש להעלותם לדרגה גבוהה יותר, יש להעלות את המקיפים לשרש האורות הפנימיים הגבוה גם מהאור המקיף (שהרי האור הפנימי הוא תכלית הכוונה). גם בני מררי, שכנגד הגבורה, נכללים ב"ראשון", זהו הענין של "לאכללא שמאלא בימינא", שהוא תיקון הגבורה האמיתי. גם בני מררי נושאים חלק מקיף יחסית במשכן – את קרשי המשכן, הבית המקיף את הכלים (שהרי האור הפנימי האמיתי הוא אור התפארת, החודר לפני ולפנים, ואכמ"ל).

גבורה: מנין הלוים

בפרשות רבות "ראשון" מכין את הרקע לביצוע בפועל ב"שני", וגם כאן – כפי שבפרשת במדבר ב"ראשון" היה צווי ה' על מנין ישראל וב"שני" נעשה המנין בפועל – ב"ראשון" מצטוה משה על מנין הלויים, שמתבצע בפועל ב"שני" (למעט מנין בני קהת, עליו נצטוה משה ב"שביעי" של פרשת במדבר, ומנינם מתבצע ב"ראשון" של פרשתנו). ב"שני" מופיע סיכום כל הלויים (כולל בני קהת) – מנין כל הלויים הוא ענין מובהק המתאים ל"שני", עליתו של הלוי, כנודע שהלויים הם כח הגבורה במבנה הפנימי של עם ישראל.

תפארת: "ולבבו יבין ושב ורפא לו"

"שלישי" פותח במצות שילוח טמאים ממחנה ישראל – השמירה על טהרת המחנה היא שמירה על הטוב של "תפארת ישראל". ענין הטהרה שייך לספירת הבינה, וכאן הוא בסוד יסוד אמא המסתיים בתפארת ז"א.

ההארה מיסוד אמא בולטת עוד יותר בנושא השני ב"שלישי" –התשובה של "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם". כאן מופיעה מצות "והתודו את חטאתם אשר עשו", הנמנית אצל הרמב"ם כמצוה המעשית בתשובה – הוידוי נעשה מתוך חוית חרטה פנימית בלב, המכוון כנגד התפארת (כשהוידוי בפועל הוא סיום ה"בינה עד הוד אתפשטת"). שרש התשובה הוא בספירת הבינה והיא מתפשטת ומאירה בתפארת – בלב האדם (כנודע ש"בינה לבא" היינו הארת יסוד אמא בתפארת) – כלשון הפסוק "ולבבו [התפארת] יבין [הארת הבינה] ושב". החרטה והתשובה בלב צריכות להיות עמוקות עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" – ההבטחה האלקית כי האדם עשה תשובה באמת היא בסוד "תתן אמת ליעקב" (המבואר בחסידות כמתן האמת האלקית למדת האמת האנושית המוגבלת), המאיר ביעקב איש התפארת. התוצאה של "ולבבו יבין ושב" היא "ורפא לו" – הרפואה ששרשה בתפארת.

בפירוט תהליך התשובה של השבת גזל דנה התורה במקרה בו "אין לאיש גֹאל". חז"ל שואלים כיצד יתכן מצב כזה, "וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב" ועונים כי "זה הגר שמת ואין לו יורשים". חז"ל מדגישים כאן כי כל ישראל מתיחסים ליעקב אבינו, שמדתו תפארת, והדין כאן נוגע רק לגר שאיננו שייך באופן טבעי ל"תפארת ישראל". אכן, דין זה מגלה שגם הגרים – השייכים לספירת המלכות ב"מרכבה" של עם ישראל – אחוזים בתפארת ישראל, זהו גילוי כי כתר המלכות דבוק באחורי התפארת דז"א.

הנושא האחרון ב"שלישי" הוא הבאת תרומה לכהן, כשבפסוק האחרון נאמר "ואיש את קדשיו לו יהיו" ו"איש אשר יתן לכהן לו יהיה" – ביטויים הנדרשים בחז"ל לכמה פנים. בהלכה נלמד מ"לו יהיו" כי על אף החיוב לתת מתנות כהונה ולויה אין לקחתן בזרוע, ולאדם הנותן יש את טובת הנאתן – את הבחירה לאיזה כהן או לוי יתן את מתנותיו. הבחירה החפשית של הבעלים נובעת מהדעת המתלבשת כנשמה לתפארת (וכפי שהוסבר בפרשת במדבר על גדלות התפארת המאפשרת בחירה חפשית, בסוד "יעקב בחיר שבאבות"). עוד דרשו חז"ל מכאן שהמעכב את מתנותיו אצלו עתיד לקבל מעשר בלבד מממונו – "סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות" – זו היא מדה כנגד מדה השייכת לתכונת המשפט של התפארת. לאידך, דורשים חז"ל כי "'איש אשר יתן לכהן' מתנות הראויות לו 'לו יהיה' ממון הרבה" – כשבהטית התפארת לצד החסד שבה יש תוספת מרובה על העיקר (בניגוד לצמצום הממון למעשר בהטית התפארת לצד הדין שבה). העשירות בה מתברך נותן המעשרות באה מהשמאל ("מצפון זהב יאתה") ושרשה בעשירות הבינה, ביסוד אמא המאיר בתפארת ז"א, כנ"ל. בכלל, ההתמקדות בישראל, נותן המתנות, היא התמקדות ב"תפארת ישראל" הנוטה ל"כהן איש חסד" ומשפיע לו (אלא שחז"ל הוסיפו שהדין כאן שייך גם לפן הגבורה, למתנות לויה) – זו נטית התפארת (היוצאת מהשמאל) אל החסד. נתינת התפארת לחסד היא סוד "ליעקב אשר פדה את אברהם" – כח רחמי התפארת להשפיע לאהבה ולהחזירה.

נצח: המשכת מדות הלב

שם הסוטה, בה פותח "רביעי", הוא על שום שהיא סוטה ונוטה מדרכי הצניעות. הנטיה מהדרך היא כח היציאה לבר של הנצח (בשלו מתורגמת זונה כ"נפקת ברא"). מפתיחת הדין "איש איש" דרשו חז"ל שסוטה מועלת בשנים, באיש מלחמה שלמעלה ואישה שלמטה – "איש מלחמה" שלמעלה הוא תקיפות ה' כ"נצח ישראל". בעומק, חז"ל לומדים מ"כי תשטה אשתו" כי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". כל ספירות המוטבע, נצח הוד יסוד ומלכות, יוצאות אל מחוץ לכסוי מח הבינה (שהארתו מסתיימת בשליש העליון של התפארת), והן שייכות לשטות-סטיה מהטעם והדעת – או שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת או שטות דקליפה שלמטה מטעם ודעת. הסתלקות מוחין זו מודגשת בכך שכל מציאות הסוטה היא מתוך ש"ונעלם מעיני אישה", הכל נעלם ממודעות והסתכלות האיש (בפרט שייכת הראיה לנצח, ענף החכמה). במציאות של "ועד אין בה" אין עד לטומאה, אך יש עדים לסתירה – שני העדים הם בסוד בטוי הנצחיות "לעדי עד". העובדה שעד אחד נאמן להעיד שהאשה נטמאה היא משום ש"רגלים לדבר", סוד "נצח והוד תרין שוקין". כך גם עונש האשה מתחיל מ"ירכך נֹפלת" – משום שהירך התחילה בעבירה – בסוד הירך השייכת לנצח. לאשה טהורה מובטח "ונקתה ונזרעה זרע" – זו הבטחת הנצחת האשה בבנים (עד שיש הו"א שעקרות יסתרו כדי להפקד בזרעא חיא וקיימא, זרע נצחי). חז"ל כותבים שחנה איימה להיות סוטה על מנת להפקד בזרע, ובסופו של דבר יצא ממנה שמואל שתקן את ספירת הנצח (ועל כן הוא המכנה את ה' "נצח ישראל"), כמבואר בקבלה.

הנושא השני ב"רביעי" הוא נזיר. כפי שהוזכר, לכל ספירות המוטבע יש קשר לכתר שלמעלה מן הדעת (ובנפילתן הן שטות שלמטה מן הדעת), והנזיר קרוי על שם הכתר-הנזר. עבודת הנזיר מתחילה מאתכפיא – כפיה עצמית לבל ישתה יין – אך בסוף התהליך נקנים הדברים בנפשו בתכלית והופכים לנזר-כתר עבורו (האתכפיא היא התלבשות הרצון בתוך המח לתת את הכח והתקיפות לשלוט על הלב, אך ככל ששער הנזיר גדל פרע חורג רצונו מתחום המח וההתנזרות הופכת להיות רצונו העצמי). עבודת האתכפיא לכשעצמה שייכת לגבורה – כח הגבור הכובש את יצרו – אך עבודת הנזיר, האתכפיא המביאה לידי אתהפכא, היא הכח לנצח את היצר לגמרי, כח ספירת הנצח. איסור טומאת המת לנזיר מבטא את אחיזתו בחיים הנצחיים. בזהר מבואר כי כל קדושה תלויה בשערות – שערות הנזיר הן מקור החיות, שרש החיים הנצחיים. בעומק, גם איסור שתית היין של הנזיר נובע מכך שהיין נועד בעיקרו לשמח את האבודים ומרי הנפש, אך מי שמרומם מכל מצב של עצבות (בהיותו אחוז בחיים הנצחיים ששרשם בקדושת החכמה המחיה את בעליה ובנצחיות הכתר) הוא שמח בעצם, ואיננו זקוק לשמחת היין המלאכותית (ששרשה בבינה, שרש השמחה ושרש היין). [בשנת שמיטה נקראים הענבים "ענבי נזירך", ורש"י מסביר כי אלו הענבים שבדרך כלל האדם מנזיר ומרחיק מהם בני אדם – אז היין עצמו נקרא "נזיר" – ומתכונת "דבר והיפוכו" זו יש ללמוד הנזיר מתנזר מהיין עד כדי כך שהדבר הופך לטבעו העצמי, משום שאין הוא זקוק ליין מהחוץ בהיותו מכיל בפנימיותו "ענבי נזירך" הקיימים בנפש הנזיר ומשמחים אותו בשלמות].

"רביעי" חותם בברכת כהנים – זהו כח הנצח להמשיך ולגלות את החסד האין סופי במציאות. הנצח הוא ענף החסד, ומשמעות כל ברכה היא הברכה והמשכה – גם במשמעות של ברך, כח רגל הנצח – הורדה של החסד ממקורו הגבוה בכתר. הקשר בין החסד לנצח הוא בין שם הפרשה – "נשא" – לנשיאת כפי הכהנים, ובפרט מתבטא קשר זה בברכה השלישית – "ישא הוי' פניו אליך" (כאשר קשר זה מתפשט לכל הנהי"ם, העוסקים בקרבנות הנשיאים).

אפשר להקביל את שלשת הנושאים של "רביעי" להמשכות הנצח משלש ספירות המורגש מלמטה למעלה: דיני סוטה הן יציאת הנצח מהתפארת (סטיה מהדרך הישרה שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם), הנזיר מנציח את כח הגבורה (בהפיכת האתכפיא לאתהפכא קבועה בנפש) וברכת כהנים היא המשכת והנצחת כח החסד לתוך המציאות.

ועוד, אפשר להקביל את שלש הברכות של ברכת כהנים לשלשת הנושאים הללו: "יברכך הוי' וישמרך" הוא ברכת האדם באשה טובה השמורה מכל יניקת החיצונים – תיקון הסוטה. "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" היא ברכת אור הפנים לה זוכה הנזיר – גילוי הפנים העליונים, סוד שע נהורין. "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" היא עצם ברכת כהנים, עצם נשיאת הכפים, שענינה חסד. הקבלה זו 'סוגרת מעגל' בכל נושאי "רביעי", ומקשרת אותם – הנזיר בא בעקבות הסוטה, כדרשת חז"ל ש"הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", וברכת הכהנים באה על גבי הנזירות ואף נושאת ומתקנת את עוון הסוטה.

ובסגנון דלעיל: פרשת סוטה היא עבודת האתכפיא, כשענין רוח הקנאה העוברת על האיש היא שמירת אשתו מסטיה, שמירה ערנית לבל תשלט רוח השטות על האדם (אכן, יש מחלוקת בדבר עבודה זו – המעוררת דינים – האם התעוררות רוח הקנאה היא רוח טהרה או רוח אחרת, אך להלכה מוכרע כי האתכפיא של שמירת האשה היא רוח טהרה, התעוררות דינים רצויה). פרשת הנזיר היא עבודה של אתכפיא המביאה לידי אתהפכא, כפי שנתבאר. על גבי עבודה זו באה עבודת האתהפכא השלמה – שתמציתה "וישם לך שלום" – בה העון ננשא ומתעלה וגם הרע מתהפך ונעשה כסא לטוב. במ"א אחר מבואר כי סדר העבודה של הכנעה-הבדלה-המתקה (המכוון לעבודות האתכפיא, האתכפיא-המביאה-לידי-אתהפכא והאתהפכא) בספירות חג"ת הוא מלמטה למעלה – תפארת-הכנעה גבורה-הבדלה חסד-המתקה – כסדר המשכת הנצח מהחג"ת כאן.

הוד: "הולך בתֹם"

מפתיחת "חמישי" – "ויהי ביום כלות משה" – דורש רש"י כי ביום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה (מדרשת רש"י משמע כי לפניו היה כתוב "כלות" חסר – "כלֹת" הנקרא ככלה – שלא כלפנינו, אך הרבי מקומרנא דורש כי כך אכן כתוב בעולמות העליונים). הכלה-המלכות עולה להוד על מנת להתיחד עם הז"א – זו כניסתה לחופה, ואז נאמר עליה "איהי בהוד".

דין "בכתף ישאו" – הנזכר בחלוקת העגלות שנדבו הנשיאים למשפחות הלויים – נשכח מדוד המלך, ואז מת עוזא, בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" (בכלל, הכתף היא המעבירה מתחום האחור הנשכח אל הפנים הזוכרות – ועל כן יחוד הזכירה של האריז"ל מבוסס על בפעמים כתף, וד"ל).

החידוש בסדר הנשיאים הוא ההתחלה בשבט יהודה – השייך להוד – ואחריו יששכר, שהשיא לנשיאים את עצת הנדבה (בכח "ומבני יששכר יודעי בינה [סוד 'בינה עד הוד אתפשטת'] לעתים"; בכלל נקראו הנצח וההוד "כליות יועצות", אך עצת יששכר היא עצת הוד – עצה להודות לה' ואף להתוודות על כך שהנשיאים לא הקדימו את מתנותיהם ולתקן זאת – וכן יש לומר שהיות יששכר הבן החמישי של לאה רומז למדה החמישית, ספירת ההוד). החזרה על נדבת הנשיאים הזהה יב פעמים מאפיינת את תמימות ההוד – רק "הולך בתֹם" מסוגל לחזור על אותו ענין שוב ושוב יב פעמים.

יסוד: שבטי הברית

"ששי" פותח באופן מובהק ביותר מ"ביום הששי", בו הקריב שבט גד. גד רומז לגיד, כינוי אבר הברית בחז"ל (המכוון בשבטים כנגד חדש אלול, חדש התיקון בכלל ותיקון הברית בפרט). נשיא גד הוא אליסף – הרומז לאסיפת כל החסדים (סוד "חסד אל") ליסוד, ליוסף(יוסף עצמו נקרא גם על שם אסיפה – "אסף הוי' את חרפתי" – והוספה – "יוסף הוי' לי בן אחר") – בן דעואל, בסוד עלית היסוד לדעת להמשיך ממנה את טפת הזרע (וכן היסוד יודע את כל ה"חסד א-ל" שאסף). אחר כך מפורטים ב"ששי" גם קרבנות שבטי יוסף – אפרים ומנשה – המכוון כנגד הברית.

מלכות: דבר ה'

"שביעי" מתחיל מקרבן שבט אשר – בו נאמר "והוא יתן מעדני מלך" (כח ותענוג במלכות). נשיא אשר הוא פגעיאל בן עכרן, הרומז לכח התפלה-הפגיעה של המלכות (בה אמור "ואני תפלה"). במלכות יש "תמורת חן כיעור", והחזקת נשיא אשר את עצמו כמכוער ("עכרן") ופגום עושה את תפלתו תפלה מקרב איש ולב עמוק, שבכחה לפגוע במקום. השבט האחרון הוא נפתלי – סוד נפת לי, הנדרש בחסידות כענין מלכות – שהאישיות העיקרית היוצאת ממנו היא אשה דווקא, דבורה הנביאה. נפתלי מכונה "אילה שלוחה הנֹתן אמרי שפר" – סוד האליה בכ"מ בזהר הוא סוד המלכות, ונתינתה "אמרי שפר" היא סוד עולם הדבור, עולם המלכות. נשיא נפתלי הוא אחירע בין עינן, הגילוי שאחי – גם אם הוא רַע לי – הרי הוא רֵעַאמיתי בעבורי, ויש לקיים כלפיו "ואהבת לרעך כמוך" (בחיבור ודיבוק כל נשמות כנסת ישראל). אחר כך מסכמת התורה את מתנות כל הנשיאים – סיכום שייך למלכות הכונסת אליה את כל האורות.

הפרשה חותמת בפסוק הכולל שלש לשונות של דבור – בבטויים מיוחדים ומחודשים של דבור אלקי – "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו… מבין שני הכרבים וידבר אליו". כח הדבור שייך ל"מלכות פה" והמלכות נקראת דבר ה' (לשרש דברנוספות כאן האותיות לוים, כמנין אלהים, בסוד "בנין המלכות מן הגבורות"; סה"כ עולותג לשונות הדבור לב פעמים כב – כדי שהדבור, המורכב מ-כב אותיות, יפעל את פעולתו יש לדבר "דברים היוצאים מן הלב").

השארת תגובה