פרשת קרח לפי שבעת המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: מחלוקת החסד דתהו על החסד דתיקון

לכאורה, "ראשון" בפרשתנו פותח מיד בדין קשה – במחלוקת ומריבה – הבא משרשו של קרח, נשמת קין השייכת לקו הדין (כמבואר בקבלה), וקשה לראות את החסד בפתיחת הפרשה (ובפרט לפי המבואר בקבלה ובחסידות כי כל מחלוקת קרח היא התקוממות צד השמאל נגד הצורך שלו להיות כפוף ובטל לצד הימין). אמנם, כשמעמיקים בטענות קרח רואים שהן נובעות מחסד בלתי מתוקן של עולם התהו (ובפרטות, מהחסד השייך לסטרא דשמאלא). ה'קלף' של קרח – טענת "כי כל העדה כֻלם קדֹשים ובתוכם הוי'" – מצטייר כאהבה וחסד כלפי כל ישראל. בשרשה, טענת שויון זו נובעת מהאור המקיף השוה ומשוה קטן וגדול, והיחס בין אור מקיף לאור פנימי הוא כבין חסד לגבורה.

רמז לחסד דתהו מכחו באה עדת קרח נמצא בסיום דברי דתן ואבירם ב"ראשון" (המחזירים כ'סטירת לחי' את דברי הפיוס של משה ללויים, "המעט מכם כי הבדיל…", כשהם עונים לו בלשונו שלו) "המעט כי העליתנו… כי תשתרר עלינו גם השתרר". הם טוענים שמשה נטל גדולה לעצמו ולאהרן – ורמז לגדולה זו גם בכך ש"תשתרר" היא המלה בעלת הערך המספרי הגבוה ביותר בתורה – "גדוּלה" היא שם ספירת החסד (ובפרט החסד דתהו).

מחלוקת החסד דתהו של קרח היא על החסד האמיתי של הקדושה – מדת החסד של משה, המלווה בבטול פנימי (שכנודע היא ההבדל בין דתהו לתיקון בכלל, ובפרט במדת החסד – חסד דתהו הוא נתינה מתוך הרגשת גדלות אישית של הנותן, שעל כן הוא מכונה "גדולה", וחסד דתיקון הוא נתינה מתוך הרגשת בטול ושפלות של הנותן). על מנת לגלות את החסד של הקדושה מתבטל משה ונופל על פניו (משום שעל טענת ההתנשאות שטוען קרח ניתן להשיב רק דרך העמקת תחושת הבטול), ודבריו פותחים במלה "בקר" – בטוי מובהק של חסד (סוד "בקר דאברהם").

ב"בקר ויודע הוי' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" אומר משה כי ה"בקר" יבקר ויברר את מי אוהב ה' באמת – במחלוקת על אהרן הכהן, איש החסד, יתברר במי נאמר "אשרי תבחר ותקרב". גם תהליך הבירור את מי ה' אוהב נעשה על ידי העבודה החביבה והאהובה ביותר על ה', עבודת הקטרת. חסדו המתוקן של משה בולט בכך שעם כל הגידופים המופנים כלפיו הוא מנסה לפייס את החולקים עליו, הוא פותח בדברים רכים, בענוה ואהבה, משום שאינו חפץ באבדן החולקים עליו אלא מבקש את טובתם בלבד.

גבורה: חרון אף

החלוקה בין "ראשון" ל"שני" נעשתה באופן מכוון ומדויק, שהרי היא קוטעת את דברי דתן ואבירם באמצעם. "שני" פותח במלה "אף", מלת דין וגבורה – ובשל החלוקה המכוונת נראית מלה זו כפותחת את דבריהם – ואמרו חז"ל "ארבעה הם שפתחו ב'אף' ואבדו באף", כשביניהם כלולה גם עדת קרח. גם את חותם דבריהם (החוזר על פתיחת דבריהם) – "לא נעלה" – דרשו חז"ל כביטוי דינם שלהם: "פיהם הכשילם, שאין להם אלא ירידה".

דברי דתן ואבירם מעוררים תגובה קשה אצל משה – "ויחר למשה מאד". הוא חורג ממדת ענותנותו וחסדו שהתגלו עד כה ומעורר דין קשה ביותר על עדת קרח – עד לבקשה מה' שלא יקבל את מנחתם, את חלקם בקרבנות הצבור, מתוך הבדלה קשה בינם לבין כל ישראל (עוד בטוי לגבורה שנתעוררה במשה יש בדברי ההצטדקות שלו, שאינם אופיניים כלל לדמותו – "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעֹתי את אחד מהם" – כנודע ששרש כל הצטדקות בחשבון ובדקדוק של הגבורה, כמו גם בפחד ממדת הדין). משלב זה לא חותר עוד משה לפיוס ולחסד, והוא מקדם את תחלת מבחן המחתות בפועל (בולט כי משה אומר "ונתתם עליהם קטרת" ואילו במעשה עדת קרח בפועל נאמר גם "ויתנו עליהם אש" – בביצוע בפועל הופיעה אש הגבורה השורפת שנפרעה ממאתים וחמשים מקטירי הקטרת). "שני" חותם בגילוי כבוד ה' על כל העדה.

תפארת: התעוררות רחמים

"שלישי" פותח מהתגברות הדין עוד יותר מאשר ב"שני", ודווקא מתוך התגברות דין זו מתחולל המפנה ובאה התעוררות רחמים (- פנימיות התפארת). זהו כח ההמתקה של התפארת, הנוטה מהגבורה (הקודמת לה בסדר הספירות) חזרה לכיוון החסד – דווקא מתוך הרגשת מיצוי עוצמת הדין מתעוררים רחמים על המציאות הנידונה, כעין הידוע ש"אחרי שריפה בא עשירות" (וכפי שנתבאר בפרשת נח). אחרי דברי ה' הרוצה לכלות כרגע את העדה כולה, חוזרים משה ואהרן מהדין בו שרו הם עצמם ומתעוררים לבקש רחמים על עם ישראל – הם קוראים ל"א-ל א-להי הרוחֹת", בסוד הרוח השייכת לספירת התפארת – ואזי מקבל ה' את התעוררות הרחמים שלהם.

משה עושה נסיון אחרון לקרב את החוטאים, מתוך רחמיו עליהם, ואחרי שאינם נושאים לו פנים הוא פועל ברחמים להציל את שאר העדה מלהיספות בחטאות הרשעים (גם מתגלה מדת התפארת כשוקדת להציל מענש את מי שלא נכלל בגזירה). פתיחת פי הארץ (נוטריקון פאר) נועדה להודיע לישראל כי ה' שלח את משה – "בזאת תדעון כי הוי' [שם הרחמים] שלחני לעשות את כל המעשים האלה" – והדעת היא נשמת התפארת (הנמשכת כאן עד למלכות, המכונה "זאת" – שרש "פי הארץ" הפלאי הוא בסוד כתר מלכות הניצב לעולם באחורי תפארת ז"א, ומשה היורד מהדעת לתפארת מסוגל לפתוח אותו, וד"ל). הצורך של משה – בפעם היחידה בתורה – להפגין את היותו שליח בלבד הוא תיקון דעת העם, לבל יטעו בו ובשליחותו. לאידך, וודאי כי יש ממד של התפארות מצד משה ב'הפגנת הכח' שהוא עושה כאן לעיני העם.

רחמי ה' גם בתוך מדת הדין מתבטאים בכך שכשהרהרו בני קרח בתשובה "מקום נתבצר להם בגיהנם" לשמרם (כמפורש במ"א – "ובני קרח לא מתו").

הדין והרחמים הבלולים במדת התפארת ממשיכים גם בסיפור המחתות בהמשך "שלישי" – מחד יוצאת אש הדין ואוכלת את מקריבי הקטרת, ולאידך מתברר כי יש קדושה ומעלה במעשיהם. אהרן מצטוה לזרות את האש הלאה משום שיש בה ממד של קדושה, ומחתות החטאים הופכות לציפוי המפאר את המזבח (ציפוי המזבח אחרי שריפת המקטירים הוא ממש בסוד "אחרי שריפה בא עשירות" הנ"ל) – הן מתעלות להיות קרבן צבור (בניגוד לבקשת משה קודם לכן לבל יקבל ה' את חלקם בקרבנות הצבור), זכרון ואות לבני ישראל (בסוד הדעת, נשמת התפארת). גם מתכת המחתות, נחשת, מכוונת לתפארת. מזכרון המחתות עולה גם איסור "ולא יהיו כקרח וכעדתו" – איסור דברי מחלוקת הפוגמים ב"תפארת ישראל" (זהו תיקון פה ישראל, השומר מפתיחת פי הארץ לבלוע את דוברי המחלוקת, או ח"ו להקיא את ישראל מארצם). כמובן, האזהרה והתזכורת לבני ישראל באות מתוך רחמים, לבל יפלו ויענשו גם הם כקרח. בלשון הפסוק "ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר הוי' ביד משה לו" – בו "לו" מוסב על אהרן, כמפורש ברש"י – מתחוללת גם התנועה הכללית של התפארת, מצד הדין ("כקרח") דרך קו האמצע ("ביד משה") אל צד החסד ("לו" – אהרן), התנועה הכללית של "שלישי".

"שלישי" חותם – כמו "שני" – בהתגלות כבוד ה' לעם ישראל (בעקבות תלונה נוספת של העם על משה ואהרן).

נצח: נצחון החיים

"רביעי" פותח, כ"שלישי", בפסוק בו אומר ה' למשה ולאהרן כי יכלה את כל העדה (מלבדם). אמנם, ב"שלישי" נאמר "הבדלו מתוך העדה הזאת [ואכלה אֹתם כרגע]" ואילו כאן נאמר "הרֹמו מתוך העדה הזאת [ואכלה אתם כרגע]" – "הרֹמו" רומז לסוד "עמק רום" שבנצח (בעוד שההבדלה היא חלק מתיקון יפי התפארת). בעוד שב"שלישי" התפללו משה ואהרן ועוררו רחמים (תפלה קרויה "רחמי" בארמית), הרי כאן אין לכך זמן כי כבר "יצא הקצף מלפני הוי' החל הנגף" – "שלישי" שייך עדיין לתחום הרגש, עליו ניתן לפעול בתפלה (ואף טיעונים שכליים עוד פועלים עליו), ואילו ב"רביעי" כבר מתחוללת ה"יציאה לבר" ("יצא הקצף") – גם במובן של יציאה משלילת השכל והרגש – והכל עובר לפסים מעשיים, ניתנה למשחית הרשות להשחית (בפרטות, "החל הנגף" רומז לכח הראשית של הנצח, תחלת הכחות המעשיים).

לאחר שהחל הנגף גם על משה ואהרן לנקוט בצעדים מעשיים – אהרן רץ ברגליו (כחות הנצח וההוד שלו) על מנת לעצור את מלאך המות. חז"ל מספרים כי אהרן התנצח עם מלאך המות עד שהביאו למשה רבינו (שמדתו נצח) והוא נצחו והפסיק את פעולתו. במעשה זה התברר שהקטרת אינה סם המות בלבד – כפי שהוציאו עליה לעז לאחר מבחן המחתות – ויש בכחה גם לעצור את המות, לנצח אותו ולהפוך אותו לחיים, הכל בסוד "תמורת חיים מות" של הנצח.

הוד: פרח מטה אהרן

"חמישי" עוסק כולו בפריחת מטה אהרן, שמדתו הוד, והמטה הפורח הוא הודו והדרו. בזכות נס זה – אחר כל המשברים וההרפתקאות שעברו על ישראל ולא גרמו להם להודות בבחירה האלקית באהרן הכהן – הם מודים (בכח מדת ההוד) בבחירת אהרן והתלונות מעליו עוברות.

יסוד: נטילת אחריות

"ששי" פותח במיצוי הודאת ישראל בבחירת אהרן – ה' מורה למשה להנציח את הנס ואת ההודאה בשמירת המטה (כשם שספירת התפארת פונה חזרה לכיוון החסד אחרי מיצוי הגבורה, כך כאן ממצה ספירת היסוד את ספירת ההוד ופונה חזרה לכיוון הנצח-ההנצחה): "למשמרת [סוד שמירת הברית] לאות [כינוי ספירת היסוד] לבני מרי [הפוגמים בברית]". ב"שלישי" נשמרו המחתות כ"זכרון לבני ישראל" ואילו כאן אותו ענין מצויר כ"למשמרת לאות לבני מרי" – ענין הזכרון נמשך מן התפארת ליסוד, אלא שבתפארת מאיר כח הזכרון של הדעת (נשמת התפארת) ואילו כאן הזכרון הוא מצד כח ה"אות ברית קדש" (אלא שכשם שבתפארת מאירה הדעת כך עולה אליה גם היסוד, שעל כן נאמר גם על המחתות ב"שלישי" "ויהיו לאות לבני ישראל"). ציווי זה חותם ב"ויעש משה כאשר צוה הוי'… כן עשה" – אישור זה, המובן גם במשמעות של כַן ובסיס, רומז לספירת היסוד בכ"מ.

ב"ששי" מופיעה שוב תלונה של בני ישראל ה'קובעים עובדה' כי "הן גוענו אבדנו כֻלנו אבדנו" משום ש"כל [כינוי ליסוד] הקרב הקרב אל משכן הוי' ימות" – הם חווים שכל מי שמתקרב לקדש מת (במקום תחושת החיים הראויה בקדש), חוית "אבר מת" (במקום "אבר חי") השייכת ליסוד. והנה, בניגוד לתלונות בני ישראל הקודמות, שעוררו בעקבותיהם דינים (שהביאו תלונות נוספות ודינים נוספים), כאן התשובה מלמעלה היא פתרון לתלונתם. כאשר התלונה לא באה מתוך רוממות הנפש והליכה בגבוהות (מתאות בשר ועד רצון להיות כהן גדול) אלא מתוך יאוש אמיתי ורצוי מכח האדם ה' 'לוקח אחריות' ומטיל אותה על מי שמסוגל לשאת בה – על הכהנים.

כל נטילת אחריות שייכת ליסוד, צד האחור ב-ו קצוות הלב (בו קיים כח האימות וחשק ההגשמה, המפתח לנטילת אחריות באופן ראוי ומועיל). השכר והענש המוטלים על אהרן ובניו שייכים בדרך כלל לספירת המלכות, וכאן הם בסוד היסוד שבמלכות. אחריות הכהנים על הזרים היא המשכת החסדים ליסוד – אהבת הכהנים לישראל היא אור החסד, אך הטלת התפקיד-האחריות ונשיאת עוון ישראל היא המשכת והגשמת טפת החסד ב"פומא דאמה". הטלת אחריות קרבת בני ישראל למקדש על הכהנים – ערבות הכהנים לבני לוי ובני ישראל – היא ראשית הערבות הכללית בישראל. בשל ערבות הכהנים ואחריותם הם זוכים למתנות הכהונה הרבות המנויות כאן. במתנות הכהונה חוזרת המלה "כל" – כינוי מובהק ליסוד (עליו נאמר "כי כל בשמים ובארץ") – 16 פעמים! כל פרשת המתנות מסוכמת בבטוי יסוד מובהק נוסף – "ברית מלח עולם".

מלכות: עישורא דכולא

אחרי מנית מתנות הכהונה ב"ששי" עוסק "שביעי" בעיקר במתנות הלויה – מתנות הכהונה הן בסוד המשכת החסד (מדת הכהנים) ליסוד, ומתנות הלויה הן בסוד המשכת הגבורה (מדת הלויים) למלכות. בעוד לתרומה (ראשונה) הניתנת לכהן אין שיעור, הרי שמתנות הלויה הן מעשר (וגם הלוי עצמו מחויב ב"מעשר מן המעשר"), בסוד המלכות המכונה "עישורא דכולא" (בהיותה ה'מעשר' מ-י הספירות). כאן מופיע הבטוי "ועבד הלוי הוא" המרמז לעלית הלויים לבינה – בזכות ירידת גבורת הלוי למלכות (בסוד "בנין המלכות מן הגבורות") היא זוכה לעלות עד לשרשה בבינה. תרומת המעשר אותה נותן הלוי לכהן היא חיבור המלכות ליסוד ממטה למעלה, כשהמלכות עולה להיות "נקודה תחת היסוד" (אם המלכות כולה היא 'מעשר' מהספירות, הרי שהפיכתה לנקודה היא נטילת 'מעשר' ממנה עצמה, נקודה אחת מתוך כללות י הספירות בפרצוף המלכות).

השארת תגובה