פרשת שלח לך לפי שבע המידות – הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: תקוה טובה

בפרשתנו, כבפרשות רבות, "ראשון" הוא רקע למה שמתחולל בהמשך הפרשה. כאן מצטיין "ראשון" כרקע של חסד למה שמתברר בהמשך כרווי דין ומשברים, ולרע שיצא משליחות המרגלים אין עדיין ביטוי. כך מפורש ברש"י "'כֻלם אנשים' – כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". תאורי השבח למרגלים – כאנשים כשרים וצדיקים, ראשי בני ישראל – תקפים בכל "ראשון", טרם יצאו המרגלים לשליחותם. גם תכלית שליחות המרגלים – בדעת משה – היא הכרת והרגשת טוב הארץ למען יחושו בני ישראל בחסד האלקי שבהבאתם לארץ ישראל.

הרמז היחיד למשבר ולחטא שעלולים לצאת משליחות המרגלים הוא בדברי ה' "'שלח לך' – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח [לפי שבאו ישראל ואמרו 'נשלחה אנשים לפנינו', כמה שנאמר 'ותקרבון אלי כלכם וגו' ומשה נמלך בשכינה, אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר 'ואעלה אתכם מעני מצרים וגו", חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה]". דווקא על רקע רמז זה למשבר האפשרי – שוודאי כי משה חש בו – מודגשת העין הטובה של משה, ראיה מלאת חסד על כל המציאות. משה מסלק מעצמו את כל החששות ומאמין שהמציאות תתנהל על הצד היותר טוב – ראית חסד אופטימית כזו נדרשת מכל מנהיג בעבודתו עם הציבור, ובפרט כאשר הוא ממנה שליח ומפקיד את העבודה בידי אדם אחר (אכן, "אליה וקוץ בה", בדרך כלל ראית המציאות בעיני טוב וחסד מכתיבה את המציאות – כהוראת מורנו הבעש"ט זי"ע: "חשוב טוב, יהיה טוב" – אך כאשר המציאות תלויה בדעת אחרים על אף שהמחשבה הטובה משפיעה ועוזרת, אין היא מועילה בהכרח ליצור את המציאות השלמה הרצויה).

גם "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" מתפרש בהקשר של המשכת חסד. חז"ל דרשו את תוספת זו כתפלת-ברכת משה ש"י-ה יושיעך מעצת מרגלים". אכן, מכיון שבאותה כשרה המרגלים כשרים היו, ומשה הניח כי שליחותם תתבצע על הצד היותר טוב, יש לפרש בפשטות תוספת זו באופן הפוך: בפרשה הקודמת הקפיד יהושע על אלדד ומידד שכביכול פגעו במנהיגות משה בכך שגם הם התנבאו, ומשה חשש שיהושע יקפיד במדת הדין שלו על המרגלים שכל אחד מהם הוא נשיא ו'בעל דעה' בפני עצמו, ומשום כך הוסיף אות לשמו של יהושע על מנת להמתיק ולמתן את מדת הדין שבו. ה-י שמוסיף משה ליהושע היא הארת מוחין דאבא הממתיקה את הדינים – זו ה-י שממשיך הרבי (המתייחד בתוספת ה-י להיותו רב סתם, י המבטאת את נביעת האין סוף של הרב, כנודע) אל החסיד (י המחזקת את מדת החסד בהמשכת מוחין), בסוד "מתנת החכמה בחסד" – הכח לנהוג באהבת ישראל עם היותו תלמיד מובהק של משה הבטל אליו בתכלית.

גבורה: חטא המרגלים

אחרי הרקע ב"ראשון" מתחיל ב"שני" הביצוע המעשי של שליחות משה – ובביצוע מעשי זה מתחולל המשבר (האופייני למדת הדין), חטא המרגלים (בדומה לחטא העגל – החטא הכללי הראשון במדבר – שהתרחש ב"שני" של פרשת כי תשא). כל מסע המרגלים מאופיין בתחושת גבורה פלאית – המרגלים רואים ילידי ענק ופירות עצומים בגודלם ומתפעלים מגבורתם של יושבי הארץ – וחוית העוצמה הזו מעוררת בהם יראה (פנימיות מדת הגבורה). גם ראית טוב הארץ 'נבלעת' בתחושת היראה שיש כאן – הגבורה של "שני" בולעת את כל החסד של "ראשון" (גם העובדה כי בכל מקום אליו הגיעו המרגלים ראו קבורת מתים – כנדרש על "ארץ אֹכלת ישביה" – היא חסד אלקי כלפי המרגלים, שלא ישימו לב אליהם, אך חסד זה המתבטא באופן מובהק בקו הדין והגבורה, קו של מות).

בכל דברי המרגלים הם מדגישים את גבורת הגוים, והשיא הוא בבטוי "כי חזק הוא ממנו". על פי דרשת חז"ל כי "ממנו" מוסב כלפי שמיא – "כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם" – דברי המרגלים הם אמונה שהצמצום כפשוטו, אמונה שהגבורה המסתירה את ה' היא מוחלטת ומלאה. גם הבטוי "אנשי מדות" בו משתמשים המרגלים מדגיש מחד את גבורת יושבי הארץ, ולאידך מבטא את כח המדידה המדויק של הגבורה (כדברי רש"י: "אנשי מדות' – גדולים וגבוהים וצריך לתת להם מדה, כגון גלית גבהו שש אמות וזרת"). בכי העם בלילה – זמן של דין וגבורה – וסגנון תלונתם ("לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו") גם הם בטוי של אוירת הגבורה והפחד ב"שני". "שני" חותם בדברי יהושע וכלב "טובה הארץ מאד מאד" – בהתגברות עצומה של תיאור טוב הארץ הנדרש לשם איזון הגבורה ש'בלעה' את החסד.

תפארת: רוח אחרת

תחלת "שלישי" היא המשך דברי יהושע וכלב, "אם חפץ בנו הוי'". שרש החפץ הוא בכתר (חפץ הוא יחוד התענוג עם הרצון), אך הוא בא לידי ביטוי בתפארת (העולה עד לכתר, בסוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה). הביטוי "סר צלם מעליהם" מלמד כי יפים ותפארתם של הגוים סר מעליהם, ולאידך יש כאן התגלות תפארת ה' – "וכבוד הוי' נראה באהל מועד על כל בני ישראל". גם בתוכחת ה' ובתשובת משה יש ביטויי תפארת – כ"עין בעין נראה", היינו ראית תפארת ה' – וכן "ועתה יגדל נא כח אד-ני" היינו הגדלת המלכות על ידי חיזוק הכתר שלה הדבוק תמיד באחורי תפארת ז"א.

גולת הכותרת ב"שלישי" – שהיא המגלה את הקשר העיקרי למדת התפארת, שפנימיותה רחמים – היא אמירת מדות הרחמים על ידי משה (בכללות, כמו החפץ העליון, גם מדות הרחמים נמשכות מן הכתר אל הרחמים שבמדות, אך בפרטות מבואר בקבלה כי ט המדות המנויות כאן הן מדות הרחמים של ז"א עצמו, עצם התפארת), המגלה את רחמי ה' האומר "סלחתי כדבריך" (ועם זאת, ה' מקפיד על כבודו ותפארתו – "ואולם חי אני וימלא כבוד הוי' את כל הארץ. כי כל האנשים הרֹאים את כבֹדי… וכל מנאצי לא יראוה").

רק כלב יוצא מכלל הגזרה שנגזרה על העם ועל המרגלים "עקב היתה רוח אחרת עמו". בכלל, סוד ה"רוח" שייך לתפארת, אך בפרט אמור הדבר ב"רוח אחרת" של כלב – על כל המרגלים שרתה רוח של דין ובקורת, רוח של פחד ויראה מגבורת הגוים, ועל יהושע שרתה רוח של חסד מכח ברכת משה (כנ"ל ב"ראשון"). עיקר החידוש הוא כחו של יהושע לצאת מכלל הגבורה ב"רוח אחרת" – זו רוח הרחמים (סוד רוח מים, וד"ל) של התפארת היוצאת מכלל הדין ונוטה לכיוון החסד (ובכך יש בה אף מעלה על מדת החסד עצמה, משום שהיא מכלל הדין וגוברת עליו בנטיה לחסד; מעלת כלב על יהושע רומזת למעלת משיח בן דוד – משבט יהודה, שבטו של כלב – על מעלת משיח בן יוסף – משבטו של יהושע – ועל פי המבואר כאן משיח בן יוסף ממשיך אור מהחסד לתפארת ואילו משיח בן דוד ממשיך אור מהתפארת למלכות, וד"ל).

נצח: חטא המעפילים

הנושא העיקרי של "רביעי" הוא הגזרה על כל העם ששמע בעצת המרגלים והמתת המרגלים עצמם תוך הנגדתם לחיי יהושע וכלב. בספר יצירה מבואר כי "תמורת חיים מות בנצח" וכאן באים לידי ביטוי החיים ותמורתם (כשחיי יהושע וכלב מתוך עדת המרגלים הם מעין תחית המתים, סוד חיי נצח).

חטא המעפילים הוא פגם בספירת הנצח – עצם הרצון לעלות הוא מעין שכרון מרצון להגיע ל"עומק רום" השייך לספירת הנצח, אך כאשר עושים זאת נגד רצון משה – שמדתו נצח – זהו פגם הנצח (שעל כן אומר להם משה "והיא לא תצלח", הליכה ב"דרך צלחה" שייכת לנצח – שהרי ההצלחה היא נצחון על כל מונע, וכןצלח הוא אותיות נצח בחילוף ל-נ באותיות למנר – כרמוז בכך שהצלחת הדרך מופיעה ב"רביעי" של פרשת חיי שרה, וכן החזרה על סיפור המעפילים היא ב"רביעי" של פרשת דברים).

הבטחון הכוזב של המעפילים ביכולתם הוא פגם בבטחון הראוי, הבטחון שהוא פנימיות הנצח. לעומת זאת, ההבטחה האלקית על ביאת הארץ – וממילא הבטחון במימושה בסופו של דבר – נמצאים כאן בסמיכת פרשת נסכים לעונש דור המדבר: "'כי תבֹאו' בישר להם שיכנסו לארץ".

הוד: אחיזת הגרים

ב"חמישי" ממשיכה פרשת נסכים שהתחילה ב"רביעי" – כמבואר בכמה פרשות כי "רביעי" ו"חמישי" הם המשך אחד, בסוד "נצח והוד תרין פלגי גופא". בכללות, הנסכים הם בבחינת "תמכין דאורייתא" – סוד הספירות נצח והוד ביחס לתפארת – ביחס לקרבן עצמו. בפרטות, המנחה באה מצד הנצח (שרש החטה הוא בחכמה, כנודע, והמנחה הלבנה היא ענף לבנונית החסד) והיין בא מצד ההוד (שרש היין הוא בבינה ש"עד הוד אתפשטת", כנודע, והיין האדום הוא ענף אדמימות הגבורה) – המנחה והיין מתכללים בפרשת הנסכים המתפרשת על "רביעי" ו"חמישי". "חמישי" חותם בהדגשה משולשת ומרובעת על החוק המשותף לישראל ולגרים, וכפי שהוסבר כמה פעמים קבלת הגרים ואחיזתם שייכת לספירת ההוד.

יסוד: מצות חלה ושגגת עבודה זרה

"ששי" פותח במצות חלה הנוהגת "בבֹאכם אל הארץ" ואמרו חז"ל כי "משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה… משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה". הביאה המשונה והמיידית של החלה רומזת לעצם ביאת היסוד אל המלכות (הארץ), כשאכילת לחם מרמזת בתנ"ך פעמים רבות ליחוד איש ואשה (וכן מצות חלה היא תיקון לחטא אדם וחוה, שהיה כרוך גם בפגם הברית). גם הלשון "ראשית ערִסֹתכם" רומזת לתיקון ערש-מטת האדם – תיקון הברית.

סוף "ששי" עוסק בקרבן הבא לכפר על שגגת "כל המצות האלה" – שגגת עבודה זרה (הכוללת את כל המצוות, בסוד כינוי היסוד "כל"). בכללות שייך פגם עבודה זרה לספירת ההוד, אך לעתים יש בו נטיה לזנות והוא שייך יותר להפרת הברית עם ה' – לפגם היסוד. כשמקריבים את הקרבן אזי "ונסלח לכל עדת בני ישראל… כי לכל העם בשגגה" – הסליחה משתלשלת אל היסוד מה"סלחתי" שהופיע בתפארת בפרשתנו.

מלכות: מצוות המלך

"שביעי" פותח בחטאה של "נפש אחת" – כינוי מובהק לספירת המלכות. מקושש העצים ביום השבת פגם בספירת המלכות – כמהות כל חילול שבת (על פי חז"ל רצה המקושש להמחיש לישראל את העונש על חילול שבת – להראות לכל ש"דינא דמלכותא דינא"). הפרשה חותמת במצות ציצית – לבוש מלכות (בפרט על פי המבואר בזהר כי תכלת הוא צבע המלכות האוכל ומכלה הכל ב"דינא דמלכותא דינא") – המזכירה לאדם את כל תריג מצוות התורה, מצוות המלך (ורמז: תריג עולה בנין המלכות). פרשת הציצית גם מחדירה באדם שפלות פנימית – שהיא פנימיות מדת המלכות (היסוד, כלי הקיבול, שבמלכות) – בתזכורת לאדם שטבעו הבהמי לזנות אחרי לבו ועיניו ובאזהרתו מכך.

השארת תגובה