פרשת שמות לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד ועד מלכות.מתוך מעין גנים תשס"ב. בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: חיבתן של ישראל

בשנה זו עוסקים אנו בהקבלת ז הקרואים בפרשה ל-ז הספירות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות – תוך עיון והתבוננות בתכני הפרשה. דוגמה עיקרית לחסד שבפתיחת הפרשות מופיעה בפתיחת כל חומש – ופתיחת הפרשה הראשונה בחומש היא השרש והמקור לפתיחת כל שאר פרשות החומש – כל החומשים פותחים בהבעת חיבתם של ישראל, בגילוי האהבה והחסד של ה' על עמו, כפי שמדגיש רש"י: "'בראשית'… בשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה"; "'ואלה שמות בני ישראל' אף על פי שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם"; "'ויקרא אל משה' לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה… אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה אליהן בלשון עראי וטומאה"; "'וידבר… במדבר סיני באחד לחדש' מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה"; "'אלה הדברים' לפי שהן דברי תוכחות… לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל". פתיחת התורה כולה, וכל חומש בפרט, באהבת ה' לישראל באה להדגיש כי כל התורה כולה ניתנה לישראל ולגלות את אהבת ה' לישראל בכל מצב. בפתיחת חומש שמות בפרט – בו מתחילה גלות מצרים, הכוללת את כל גלויות ישראל – מודגש כי כל העובר על עם ישראל, גם קשיי הגלות וצרותיה, מתגלגל על ידי ה' בהשגחה פרטית מלאת אהבה עלינו.

כפי שהוזכר בכמה פרשות, "ראשון" הוא הרקע לפרשה כולה – ראית הרקע מבהירה את כוונת ה' בכל מאורעות הפרשה ומדגישה את יד ה' המכוונת הכל בהשגחה פרטית מלאת חסד וטוב. כאן "ראשון" הוא הרקע לחומש כולו, לירידה לגלות ולעליה ממנה, וחשוב לגלות את חסד ה' המלוה את ישראל גם ב"ירידה לצורך עליה". עצם תהליך הירידה מתואר ב"ראשון" כהתהפכות מצב החסד לגבורה (ואף השעבוד עצמו התחיל מ"פה רך" בחסד ובנועם והמשיך ל"פרך" בגבורה ודין, כדרשת חז"ל). כשם שאהבת ה' לישראל משמשת רקע לחומש כולו, כך אהבת ישראל של המילדות – עד למסירות נפש – היא רקע לדרך ישראל בכל הגלות, מסירות נפש עבור דור ההמשך מתוך אהבת ישראל מופלאה. "ראשון" חותם במימוש חסד זה – "ותחיין את הילדים".

גבורה: מושיען של ישראל

לאחר שגזרת פרעה ב"ראשון" לא הצליחה – וכמתואר ב"שני", ה' הגביר את כח הלידה של ישראל בעקבות הגזירה – מופיע ב"שני" תוקף גזירת פרעה: "כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו וכל הבת תחיון", שנועדה להכרית ח"ו את עם ישראל (על ידי הריגת הזכרים, החזקים בדעתם, ועידוד הבנות, שדעתן קלה, להתבוללות). תוך כדי התגברות הגזירה נולד מושיען של ישראל (מתוך נישואי "איש מבית לוי" ל"בת לוי", כנודע שכהן-לוי-ישראל הם חסד-גבורה-תפארת), שכל לידתו אפופה בצמצום הגבורה – משה נולד בהסתר רב (ואף שם לא ניתן לו), ואחר לידתו יש להצפינו כדי לצמצם ולהסתיר את האור שהאיר עם לידתו (את הופעת האור דרשו חז"ל מהפסוק "כי טוב הוא" – ה"טוב" הוא לשון היפי המכוונת כנגד הגבורה, וענינו הוא יפי נעלם – "'וירא א-להים את האור כי טוב' – לגנוז…"). שלש הדמויות העיקריות ב"שני" הן נשים – יוכבד מרים ובת פרעה – והן בסוד הגבורות הבונות את המלכות. בנין המלכות היינו מתן השם לגואל ישראל – השם הניתן לו רק בסוף "שני", על ידי בת פרעה. חז"ל דורשים שלאחר שנלקח משה אל בת פרעה הוא סרב לינוק ממניקות נכריות משום שלא רצה לטמא את הפה בו הוא עתיד לדבר "פה אל פה" עם ה' – זו אתכפיא של "גיבור הכובש את יצרו" מתוך מודעות לקבלת התורה "מפי הגבורה".

תפארת: התעוררות רחמים רבים

"שלישי" פותח ב"ויגדל משה" – במשמעות של עליה לגדולה ותפארת (שהרי גדילתו בקומה כבר הוזכרה ב"שני") – ומשה יוצא לראות בסבל אחיו. גדלות משה האמיתית מתגלה בהתעוררות הרחמים (פנימיות התפארת) שלו על אחיו (כידוע שההפרש בין גדול לקטן הוא בדעת – נשמת הרחמים-התפארת – כשהקטן חסר הדעת איננו מסוגל לרחם) – מתוך רחמי משה הוא פועל את פעולתו הראשונה כגואל ישראל: "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". כשמתברר למשה שמעשהו פורסם על ידי היהודים הוא אומר "אכן נודע הדבר" – נודע לו שסיבת הגלות היא קיום דלטורין (בעלי לשון הרע) בישראל – משה מבין בדעתו (– פנימיות רחמיו על ישראל) כי כל עוד חסר ביהודים סימנם העיקרי, היותם "רחמנים", נמשכת הגלות. בבריחת משה למדין הוא מוצא את בת זוגו, בסוד "כתפארת אדם לשבת בית" (כנשואי אדם לחוה ב"שלישי" של בראשית). "שלישי" חותם בשיא התעוררות הרחמים – התעוררות רחמי ה' על ישראל: "וישמע א-להים את נאקתם ויזכֹר א-להים את בריתו… וירא א-להים את בני ישראל וידע [– סוד הדעת, פנימיות התפארת-הרחמים] א-להים".

נצח והוד: שליחות משה ואהרן

ב"רביעי" יוצא משה מהישוב למדבר (בסוד יציאת הנצח "לבר מגופא") וזוכה למראה הסנה – הסנה הבוער ולא מתאכל הוא דימוי מובהק של "נצח ישראל", העם המתקיים בכל צרותיו. ה' מתגלה למשה – המכוון בין ז הרועים לנצח – בשם "א-היה" המכוון לנצח (הן במשמעותו, כקיום הנצחי, והן בסדר ז השמות שאינם נמחקים לפי הרמב"ם: א-לוה – חסד; א-להים – גבורה; הוי' – תפארת; א-היה – נצח; צבאו-ת – הוד; ש-די – יסוד; א-דני – מלכות).

ב"רביעי" מטיל ה' על משה את שליחותו.על אף שעצם מושג השליחות שייך ליסוד (כשליחות יהודה ב"ששי" של פרשת ויגש), הרי כשיש הבחנה ברורה בין השליח למשלח – כבשליחות משה, בה יש הפרש זמן בין הטלת השליחות מצד ה' להסכמת משה לקבל אותה – המשלח הוא בנצח (סוד "איהו בנצח") והשליח הוא בהוד (סוד "איהי בהוד"). הטלת השליחות מצד ה' נעשית ב"רביעי", אך רק ב"חמישי" מסכים משה לקבלה. אחרי קבלת השליחות נותן לו ה' עצות מעשיות (בסוד "כליות יועצות" האמור בנצח ובהוד) כיצד לגרום לכך שבני ישראל יודו ויכירו בשליחותו (כשהשמיעה הפנימית של הזקנים – "ושמעו לקֹלך" – היא בסוד "בינה עד הוד אתפשטת"). מכיון שמשה מפקפק באמון שיתנו בו ישראל (ובכך פוגם בלשון הרע) נותן לו ה' מופתים שיגרמו לישראל להודות בדבריו – כשאת כל המופתים מאפיינת תופעת "הודי נהפך עלי למשחית" בהפיכת דבר טוב (מטה, מים) לדבר רע (נחש, דם). שיא תופעה זו היא בהפיכת ידו של משה למצורעת כשלג, כענש על פקפוקו באמון ישראל. ה' מבטיח שישראל יצאו ברכוש גדול, בסוד הכלכלה השייכת להוד – כהצלחתו הכלכלית של יעקב ב"חמישי" של ויצא וכהצלחתו הכלכלית של יוסף ב"חמישי" של ויגש (ובפרט רומזים לכלכלה ה"כלי כסף וכלי זהב"). בסוף "חמישי" טוען משה שהוא "כבד פה" (בסוד ה"מלכות פה" העולה כאן כ"איהי בהוד") וה' מצרף אליו את אהרן אחיו, המכוון כנגד ההוד ב-ז הרועים (אילו קבל משה את השליחות ב"רביעי" היה הוא שליח יחיד, שמדתו נצח, אך בשל סרובו נוסף לו ב"חמישי" אהרן, שמדתו הוד). משה מובטח שאהרן ישמח בלבו כשיראהו, בסוד "בינה [שפנימיותה שמחה] עד הוד [מדת אהרן] אתפשטת".

יסוד: תיקון הברית

ב"ששי" פונה משה לחזור אל משפחתו (כחזרת יעקב לבית אביו ב"ששי" של ויצא וכהאספותו אל אבותיו ב"ששי" של ויחי), וה' מבשר לו שהוא יכול לשוב למצרים "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". חז"ל אמרו כי אין זו מיתה כפשוטה אלא עוני, והיינו בחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים" – היסוד מבחין בין "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (בסוד ה"אבר חי" של היסוד, כפי שנתבאר כמה פעמים) לבין ה"רשעים בחייהם קרויים מתים". גם הבטוי "בני בכֹרי ישראל" מדגיש את היות עם ישראל ה"צדיק יסוד עולם" ביחס לאומות. סוד היסוד המובהק ב"ששי" הוא המעשה המתחולל במלון בדרך – משה נתבע על כך שלא מל את בנו (ונחש – יסוד דקליפה – בולע את משה מראשו ומרגליו עד מקום הברית, כדרשת חז"ל), וניצול רק כאשר ציפורה כורתת את ערלת בנם. בהמשך נפגשים משה ואהרן ו'מזדווגים' זה עם זה (עד שמשה שולח את אשתו חזרה למדין, כשאהרן 'נכנס במקומה', וד"ל) – בסוד החיבור הטמון ביסוד. העם שומע ממשה ואהרן כי ה' ראה בעני עמו ומאמין – זהו חותם היסוד על רחמי ה' בינו לבין עצמו בתפארת – ומתוך כך "ויקֹדו וישתחוו" (בסוד "יסוד אבא [כח הבטול וההשתחויה של החכמה] ארוך ומסתיים ביסוד ז"א").

מלכות: דינא דמלכותא

ב"שביעי" מתמודדים משה ואהרן עם המלכות דקליפה – הם נצבים לפני המלך פרעה. בתגובה לדברי משה ואהרן טוען פרעה שבקשתם נובעת מרצון לפריקת עול מלכותו, וכתגובה לכך מכביד את עולו ואת גזרותיו (בסוד "דינא דמלכותא דינא"). בסיום "שביעי" חוזר אותו תהליך בדקות שבדקות בין משה לקב"ה – משה טוען שמאז החל לדבר בשם ה' רק הורע המצב, ובמקום קידוש השם הרצוי נוצר חילול השם (כל מושגי קידוש וחילול השם שייכים למלכות – "שם כבוד מלכותו") – וה' מקפיד עליו ורואה ביאוש משה מהשליחות פריקת עול דקה מן הדקה, וגם ה' 'מכביד' את השליחות על משה ומבטיח כי בסופו של דבר יראה לעין כל מי המלך האמיתי (בהתמודדותו עם מלכות פרעה).

השארת תגובה