פרשת שמיני לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: "וירא אליכם כבוד הוי'"

"ראשון" פותח "ביום השמיני" – "שמיני למלואים, הוא ראש חדש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום, ונטל י' עטרות השנויות בסדר עולם". ראש חדש ניסן הוא יום חסד מובהק חסד – יום של פתיחה וגילוי חדש, ראש השנה המיוחד לעם ישראל. אחת מ-יהעטרות שנטל יום זה היא היותו יום ראשון בשבוע, יום החסד (ככלל, "היום השמיני" הוא תמיד היום הראשון של השבוע הבא; היות החסד "שמיני" כש-ז המדות חוזרות על עצמן רמוז באותיות חסד –ח ו-סד, העולה ח בריבוע).

עיקר יום זה, השמיני למילואים, הוא הכנסת אהרן לשמש בפועל ככהן גדול – הכהן הוא איש חסד, ו"כהנא רבא" שייך למדת "רב חסד", כמבואר בקבלה (מינוי אהרן נעשה בפני זקני ישראל – להם "קרא משה", כקריאת חבה בפתיחת "ויקרא" – גוף של חסד, בבחינת "ואברהם זקן").

תכלית כל מעשי היום השמיני למלואים היא גילוי שכינה – "וירא אליכם כבוד הוי'" – גילוי ואור של חסד. ב"ראשון" בויקרא נדרשה המלה קרבן כענין של התקרבות האדם לה', משיכה ודבקות של חסד. כאן נעשית דרשה זו קרובה מאד לפשט, כשהשרש קרב חוזר שוב ושוב במשמעויות מתחלפות של קירוב והקרבה.

ככמה פרשיות בהן "ראשון" פותח עם מושג הראיה – השייכת לקו הימין והחסד (בניגוד לשמיעה, השייכת לקו השמאל והגבורה) – גם כאן תכלית הכל היא ראית האלקות, כנ"ל, וגם נבואת משה מתיחדת כאן בבטוי "זה הדבר" המורה על ראיה באספקלריא המאירה.

גבורה: לצאת ידי חובה

גם כאן, בסיום כל המעשים התחולל משבר, בטרם מימוש התכלית של "וירא כבוד הוי' אל כל העם" – "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל, אמר לו למשה, משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל" (תחושתו של אהרן, ה"שושבינא דמטרוניתא", משקפת את תחושת העם כולו בטרם מעשי היום הזה – "לפי שכל ז' ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו, ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל"; בעקבות דברי העם למשה היתה התרוממות אהרן שנדרשה כדי להכניסו לתפקידו – "לכך אמר להם… אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, ותדעו שהמקום בחר בו" – ומודגש כאן כי על כל אחד מהשותפים במשכן, העם משה ואהרן, מוטל להגיע לתחושת לב נשבר ותלית החסרון בו בסיום תפקידו, כדי להנצל מנשיכת הנחש בסוף כל מעשה).

אחר סיום כל המעשים ברך אהרן את העם בברכת כהנים, ברכה של חסד (הבאה מתוך התפשטות והתרחבות), אך השכינה לא נתגלתה. רק אחרי שאהרן הגיע ללב נשבר, לתחושה שעבודתו איננה מביאה לגילוי שכינה, ובקש רחמים עם משה אחיו, שרתה השכינה במעשי ידיהם. שרש הברכה המשותפת שברכו משה ואהרן את העם עולה למעלה מהחסד, לבינה שהיא שרש הגבורה – "אמרו 'ויהי נעם הוי' א-להינו עלינו', יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (כנודע שהמושג נועם שייך לבינה). לפי פירוש נוסף, משה נכנס עם אהרן כדי ללמדו על מעשה הקטרת – בה יש גם ממד דין וכליון, כפי שמתגלה בהמשך.

תפארת: פגם ההתפארות

"שלישי" מתחיל "ותצא אש מלפני הוי' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא העם וירֹנו". בפשטות יציאת האש שייכת לגבורה, וכך גם רננת ישראל (כידוע בקבלה שמושג הרננה שייך לגבורה, "יצחק ירנן"), אך רש"י מדגיש ש"'וירֹנו' כתרגומו" – "ושבחו" – מושג השייך לתפארת (לשבח מישהו היינו לפארו). ההתחלה הגלויה בגוונים של גבורה היא בשל חטא נדב ואביהוא שבהמשך, המדגיש את צד הגבורה והדין שבתפארת (כשבכללות שילוב החסד והגבורה בתפארת מתבטא כאן במהלך מגבורה לחסד דרך התפארת, כדלקמן).

לפי מיקום חטא נדב ואביהוא ב"שלישי" מובן כי היה בחטאם ממד של התפארות שלילית – וודאי שכך הוא לפי הדעה כי הורו הלכה בפני רבם, מתוך גאוה והתפארות, וגם לפי הדעה ששתויי יין נכנסו למקדש זהו פגם של גאוה והתפארות, פגם של מודעות עצמית המורגשת בשני השלישים התחתונים של התפארת (שיוצאים מה'כיסוי' של מוחין דאמא). לפי זה, ה"אש זרה" אותה הקריבו בני אהרן היא חויה מלאת הרגשה ומודעות עצמית – "יש מי שאוהב" בלשון החסידות. אכן, אחרי מותם מודגש כי "בקרֹבי אקדש" – עם כל הגבורה בענשם ברור כי הם עשו הכל מתוך אהבת ה', מתוך מסירות נפש לגלות כיצד "כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס" (באיזון קוי החסד והגבורה: "מתיירא ומתעלה" הן תכונות קו הגבורה ואילו השראת השכינה של "ומתקלס" שייכת לקו החסד). אהרן מגיב בגבורה של כיבוש הצורך הטבעי לבכות על בניו, וזוכה בשכר זאת לחסד בכך שנתייחד עמו הדבור האלקי.

חז"ל דורשים כי קו האש נכנס רק לחטמי נדב ואביהוא, בעוד גופם (סוד "תפארת גופא") ובגדי כהונתם (העשויים "לכבוד ולתפארת") נותרו שלמים – ללמד כי מחד נכשלו בני אהרן בהתפארות זרה, ומאידך פגמו בתפארת הרצויה לכהנים. אצל הכהנים התלהבות הלב חייבת להשתמר בפנימיות הלב, "כהנים בחשאי וברעותא דלבא", בעוד בחוץ צריכה להתגלות תפארת של סדר ודיוק (לעומת זאת, בהפטרת הפרשה קוראים על התלהבותו החיצונית של דוד המלך, שבעליל איננה נראית כתפארת ויפי לעיני המסתכלים, אך אצלו הדבר רצוי, איננו בגדר התפארות חיצונית ואינו פגם בתפארתו, משום שהגילוי החיצוני הוא גילוי שפלותו בפני ה'; לעומתו, אהרן ובניו לא שייכים לעבודת השפלות שיכולה להיות גם מוחצנת, אלא לעבודת הבטול הפנימית והנעלמת, שהחצנתה פוגמת אותה והופכת אותה לקליפה, ודוק). לכן מוזהר אהרן על כניסת שתויי יין למקדש – ה"רצוא" וההתלהבות (המוחצנת מטבעה) לה גורמת שתית היין, שיכולה להיות חיובית בהקשרים אחרים, פוגמת בכבוד ותפארת הכהונה.

ציווי זה, שנאמר לכהנים, שייך גם לתופשי התורה ומורי ההוראה בעם ישראל, ו"שלישי" מסיים באיסור שתויי יין להורות תורה. הדין האמור ב"מארי תורה" שייך במובהק לתפארת – אליה מכוונים "מארי תורה" (כאן מתגלה קשר הכהונה והרבנות, כבפסוק "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה ילמדו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא" – ממנו משמע שעל הרב-הכהן להדמות למלאך, שאיננו שותה יין לצורך התלהבותו והתקרבותו לה').

נצח

בפתיחת "רביעי" נזכרים "אלעזר ואיתמר בניו הנותרים" של אהרן. הבטוי "בניו הנותרים" שייך במובהק לנצח – על כל בן נאמר כי "ברא כרעא דאבוה" והוא המשכת והנצחת האב, והדבר מודגש במיוחד ב"בניו הנותרים", שנותרים להתקיים אחרי האדם על מנת להנציחו (לפי כינוי אלעזר ואיתמר "בניו הנותרים" יש לומר כי נדב ואביהוא לא היו בבחינת "ברא כרעא דאבוה" ביחס לאביהם, אלא שוים לו בדרגתם או אף גדולים ממנו – כפי שאמר משה "שהם גדולים ממני וממך" – וכשם שלא המשיכו את אביהם כך גם לא היו נושאים ולא נותר מהם דבר).

הבטוי "כי חקך וחק בניך" חוזר פעמיים בהמשך "רביעי". המושג "חק" בכלל מורה על קביעות ונצחיות (בפרט כלשון הכתוב בכמה מקומות, כבחותם "רביעי" כאן, "חק עולם", וכן במשמעות "חקך וחק בניך" שחק זה יתמיד גם בהמשך הדורות), והצירוף חק שייך לנצח בפרצוף צרופי אלב"ם. הדבר מודגש בחזרת המלה "חק" ה פעמים בקטע קצר של ד פסוקים בלבד (ועוד: "חקך וחק בניך" עולה ג פעמים חק, ואם כן רמוזים כאן ז פעמים חק).

הוד: "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה"

"חמישי" פותח בשעיר חטאת, השייך להוד (והלכותיו נתפרשו ב"חמישי" של ויקרא), ומשה דורש בתמיהה מדוע נשרף שעיר החטאת – התמיהה היא רגש השייך להוד (שבכללות מתיחס לדברים שאין בהם הבנה גמורה), ומשה מצפה לתשובה הוא הודאה בטעות מאהרן ובניו. חז"ל מציינים כי "דרש דרש" היינו אמצע התורה במלים – כש"דרש" מכאן ו"דרש" מכאן – ויש פה תופעה יחודית של 'הדהוד' בין שני חצאי התורה. עוד בטרם שמשה שומע תשובה או הודאה מבני אהרן הוא קוצף עליהם – הקצף הוא הדין של ההוד, ענף הגבורה (שבשרשו משתלשל מהדינים שבחיצוניות הבינה, "בינה עד הוד אתפשטת"), וכאן יש בו ממד של "הודי נהפך עלי למשחית" (שהרי קצף זה איננו מוצדק, והדבר דומה לפגיעת מערכת החיסון, השייכת להוד, בתאי הגוף הבריאים ח"ו).

[גם כאן נזכרו "אלעזר ואיתמר בני אהרן הנותרִם", כב"רביעי", ויש לומר כי על אף שהיות הבנים "נותרים" הוא מצד הנצח, כנ"ל, הרי שהיחס בין שני בני אהרן הנותרים גופם הוא כבין הספירות נצח והוד. אלעזר, שהנציח את הכהונה הגדולה דורות רבים, שייך לנצח – שעל כן גם יש בו את העזות והכח להשיב למשה ולדבר בפניו ובפני הנשיאים, כמפורש ברש"י – ואיתמר הטפל והמשני לו שייך להוד. דבר זה גם מסביר את ההבדל בכתיב בין "הנותרים" ב"רביעי" ל"הנותרִם" ב"חמישי" – בפנימיות (המתגלה בנצח) נצח והוד הן שתי ספירות, "הנותרים" בלשון רבים, ובחיצוניות (המתגלה בהוד) נצח והוד הן "תרין פלגי גופא" של ספירה אחת, דבר הרמוז בכתיב "הנותרִם" המשמיט את הריבוי ורומז להיותם אחד בלבד. דבר זה מחזק גם את דברי חז"ל כי בעצם קצף משה על אהרן אחיו, ורק משום כבודו הסב פניו אל בניו – היינו שהקצף על השנים רומז לאהרן, שרשם המשותף. אהרן עצמו שייך להוד, כנודע.]

על שאלת-תמיהת "מדוע לא אכלתם את החטאת" של משה (שאלת ההוד, כנ"ל) משיב אהרן, שענינו המיוחד הוא ההוד, בתקיפות, ומצליח לשכנע את משה בחילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות. שרש החילוקים הוא מצד הבינה (ש"עד הוד אתפשטת"), בעוד שמשה – השייך מצד עצמו לחכמה – איננו מבחין בין קדשי שעה לקדשי דורות. בעקבות הסבר אהרן נאמר "וישמע משה וייטב בעיניו" – "משה זכה לבינה" ולחילוקים הנובעים ממנה.

[ב"חמישי" מסתיים סיפור היום השמיני של המלואים, ו"ששי" ו"שביעי" עוסקים בנושא חדש (אלא שוודאי יש צריכותא וקשר בין חלקי הפרשה) – ברור כי מחלק הפרשיות 'דאג' לכך, שעל כן "רביעי" ו"חמישי" קצרים מאד ואילו "ששי" ו"שביעי" ארוכים ו'דוחסים' לתוכם נושא חדש שלם.]

יסוד: "צדיק חי עלמין"

"ששי" פותח בפרשת "זאת החיה אשר תאכלו", וברש"י: "'זאת החיה' לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום". כאן מתבררת ההבדלה העצמית בין יהודים לגוים (כפי שיתפרש בסוף "שביעי"), וכי "עמך כֻלם צדיקים" בבחינת "צדיק חי עלמין" הדבוק במקום וראוי להיות חי.

חז"ל דרשו מלשון "זאת" ו"זה" החוזרת כאן כי משה הראה למשה בידיו כל חיה אודותה דבר – בין חיה טהורה (בה נאמר "זאת", בהיות שרשה מעולם התיקון הנקבי, שכליו מרובים) ובין חיה טמאה (בה נאמה "זה", בהיות שרשה מעולם התהו הזכרי, שמלכיו הם זכרים ללא נקבות, אורות שכליהם מועטים). מתגלה כאן כח הצדיק להחזיק את הטוב ואת הרע כאחד, ללא כל התפעלות ומתוך הבדלה גמורה ביניהם – זהו הכח העצמי של הברית.

אחרי דיני איסור אכילה עובר "ששי" לדיני נגיעה, אך (בניגוד ל"שביעי") הטומאה נתפסת כאן כסניף לאיסור האכילה – שהרי היא מפורטת רק בנוגע לחיות אסורות באכילה, תוך חזרה על סמני הבהמות האסורות באכילה. כללות נושא "ששי" היא האכילה, בסוד "וצדיק אוכל לשובע נפשו". "ששי" חותם בפרשה קטנה העוסקת בשמונה שרצים, שמבואר בקבלה כי הם מכוונים כנגד שמונת ימי המילה. וכן בכללות, כל הטומאה בעקבות המות היא בסוד מיתת הברית, וד"ל.

מלכות: תיקון ה"אני"

ב"שביעי" עיקר הנושא הוא הנגיעה בטומאה והרגישות לה, השייך יותר לנוקבא (כמבואר במ"א). "שביעי" פותח בטומאת "כלי חרס" – ענין המלכות, הכלי – שאין לו תקנה אלא "שבירתו זו טהרתו" (הטהרה על ידי לב נשבר וחוית שפלות – פנימיות המלכות – היא ראשית התשובה תתאה, המשיבה את המלכות למקומה, כמבואר באגרת התשובה בתניא).

בהמשך מתחדש ב"שביעי" דין ההכשר לקבלת טומאה על ידי קבלת מים – התפיסה לפיה נתינת המים היא ההופכת את הפרי או הזרע לאוכל היא תפיסה נשית, הדואגת לנקיון כל דבר מאכל ושטיפתו במים (עד שברור לא כי מה שלא בא במים איננו מאכל כלל).

כשם שב"חמישי" הופיע חצי התורה במלים, כאן מצוין חצי התורה בפסוקים ב-ו רבתי של "כל הולך על גחון", ובחסידות מבואר כי היינו הנחש שבבחינת עמלק – הנחש המחדיר ספקות בכנסת ישראל.

חותם כל הפרשה ב"שביעי" הוא האיסור לשקץ את הנפש (המכוון כנגד המלכות בנרנח"י) ולהטמטם על ידי אכילת מאכלות אסורים. טמטום וסתימת הלב והמח הם פגם המלכות (שענינה להיות כלי קיבול פתוח ונקי). סיבת האזהרה הרבה היא "כי אני הוי' אלהיכם" – ההדגשה "כי אני" רומזת למלכות, הקרויה "אני" כנודע. גם מצד האדם, ההשמרות ממאכלות אסורות ומטומאת מגע נועדה לקדש את ה"אני" שלהם ולזככו (מה שאין כן באומות העולם, ה"אני" הוא ממילא "אני" מלא ישות ששרשו בעולם התהו, וכל זהירות לא תועיל לו) עד שישתקף בו ה"אני" האלקי העליון.

את הפסוק האחרון ב"שביעי" – "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" – דורשים חז"ל על דיני אכילה לאשה יולדת ביום הכפורים (דבר המהוה מבוא לפרשה הסמוכה, "אשה כי תזריע וילדה"). כל אשה היא בסוד הנוקבא, המלכות, כנודע.

השארת תגובה