פרשת תרומה לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד ועד מלכות.מתוך מעין גנים תשס"ב. בעריכת איתיאל גלעדי.

חסד: "ממלכת כהנים"

כבפרשות רבות, "ראשון" הוא רקע לכל הפרשה – ה' קורא לישראל להתנדב לבנין המשכן וכליו, וזו הכנה לכל פרטי ציוויי הבניה בהמשך. העיקר כאן הוא נדבת הלב – התעוררות החסד של עם ישראל להתנדב למשכן. החסד היא מדת הכהנים (והדבר בולט בהקשר של הקבלת ז הקרואים בכל פרשה ל-ז הספירות, מחסד עד מלכות, שהרי העולה הראשון לתורה הוא כהן), וכשישראל מתנדבים למשכן מתברר כי כולם כהנים.

ובדרך הרמז: הכהנים העיקריים הם בני אהרן – נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר – והם מהווים "מרכבה" של כהונה, מבנה המכוון לספירות חסד גבורה תפארת ומלכות[א]. הפעולה הנדרשת מישראל בראשון היא התנדבות – הרומזת לנדב – ו"תרומה" עולה איתמר. שני הבנים הללו, הראשון והאחרון, מכוונים כנגד החסד (עצם מדת הכהונה) והמלכותב'מרכבת הכהונה', וכשישראל מתעצמים אתם מתגלה שהם "ממלכת כהנים".

ועוד, רש"י מפרש ש"יג דברים האמורים בענין, כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה" – יג עולה אהבה (פנימיות החסד) – אך בפסוקים ניתן למנות טו דברים, רמז לחותם הברכה שמברכים הכהנים טרם שהם מברכים את ישראל – "לברך את עמו ישראל באהבה" (הרומז למספר המלים בשלשת פסוקי ברכת כהנים – בא מלים בפסוק הראשון, ה בפסוק השני ו-בה בפסוק השלישי).

[ידוע בחסידות כי שרש המלכות הוא בראש העליון שבכתר – "רישא דלא ידע ולא אתידע", שבנפש הוא כח האמונה – וכך גם שרש ה"ממלכת כהנים". שלשת הכתרים – כתר כהונה, כתר תורה וכתר מלכות (שסדרם רמוז בפסוק "ראשו כתם פז") – מקבילים ל-ג הראשים העליונים שבכתר, לכחות אמונה תענוג ורצון בנפש, כסדרם (כפי שמבואר בסוד הוי' ליראיו שער "ג' רישין שבכתר"). ישראל מגיעים ל"כתר כהונה" שבנפשם – לכח האמונה הפשוטה – על ידי פעולה במדתו של אברהם איש החסד, שהוא הוא "ראש כל המאמינים". התרומהמרוממת את ישראל לכח עליון זה, ל"רוממות העצמית" שבנפש. העליה לרישא דלא ידע ולא אתידע מתבטאת גם בהמשך "ראשון", וכדלקמן.]

בפנימיות, השייכות של נדבת הלב ל"ראשון" – וכלשון רש"י: "'ידבנו לבו' לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב" – צריכה להחדיר תודעה של גמילות חסד עם ה' לבנין המשכן. בנין המשכן (ואחריו המקדש) הם תכלית מתן תורה ותכלית בריאת העולם (– "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"), ובהם מתגלה הקשר ההדוק בין המצוות והמעשים הטובים שבין אדם לחברו לבין המצוות שבין אדם למקום – מתגלה כי גם העשיה "בין אדם למקום" היא סוג של גמילות חסד. בתודעה עמוקה זו זוכים ב"ויקחו לי תרומה" ל"אותי אתם לוקחים" ולנצחיות של "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם" – דבר זה מעניק נצחיות למעשי ידי האדם ואף 'לוקח' את הקב"ה להיות מעורב ואכפתי בעולם המצוות האנושי, שנתפס לפתע כ"עבודה צורך גבוה". זה שהעשיה צריכה להעשות 'בשביל' ה' בלבד (כ"חסד של אמת", ללא צפיה לתמורה), מודגש פעמיים – "ויקחו לי תרומה" "ועשו לי מקדש" – וכפירוש רש"י "'לי'לשמי".

אחר כלל התרומה מתחיל "ראשון" לפרט את מעשה המשכן וכליו, החל מהפרט הכללי ביותר – בו השראת עיקר הקדושה במשכן – הארון (בו מונחים הלוחות והתורה, "תורת חסד"). בארון מתגלה הנס ש"מקום הארון אינו מן המדה", נס מוחלט של נשיאת הפכים, ששרשו ברישא דלא ידע ולא אתידע.

הארון הוא המרכיב הראשון במשכן שנעשה מ"עצי שטים", שנדרשו בחסידות כ"שטותדקדושה" שענינה להפוך ולתקן את ה"שטות דלעומת זה" – לכן לעתיד לבא יצא מקדש הקדשים, מקום הארון, מעין אשר יזרום עד "נחל השטים" ויהפוך את כל השטות דקליפה שבעולם לקדושה.

בארון מופיעות עיקר ה"מדות שבורות" – כל מדותיו מורכבות מאמות שלמות וחצאי אמות – בסוד זיווג ה"שלם וחצי" (שגם הוא נשיאת הפכים ששרשה בראש העליון שבכתר, רישא דלא ידע ולא אתידע, נמנע הנמנעות).

[יש להוסיף כי במקדש ישנם שלשה זרי זהב – הזר שעל הארון, הזר שעל מזבח הקטרת והזר שעל השלחן – המכוונים כנגד כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות (כפי סדר הופעתם במשנה). אכן, לעיל הוסבר כי "ראשון" שייך לראש הראשון שבכתר – כתר כהונה – אך לפי סדר המשנה הפשוט הכתר הראשון הוא כתר תורה, ואם כן יש ב"ראשון" יחוד בין הסדר הפנימי של "ראשו [סוד ג רישין שבכתר] כתם [ר"ת כהונה תורה מלכות, כנ"ל] פז [רמז לזהב המצפה את הכלים וממנו עשויים זרי כל הכלים]" לסדר המופיע במשנה – והכתר הראשון בשני הסדרים נזכר ב"ראשון". אכן, לפי המוסבר לעיל, הזר הפרטי של הארון הוא כתר תורה, אך סוד כתר כהונה כאן הוא הרוח הנדיבה של כנסת ישראל, שהיא היא השכינה המרחפת על הארון.]

גבורה: אהבה כאש

"שני" פותח ב"כפֹרת", שהיא מעין רקיע מבדיל בין קדושת הארון לכל מה שחוצה לו. כל הבדלה שרשה ברקיע המבדיל בין מים למים, שנברא ביום השני למעשה בראשית – יום הגבורה.

מהכפורת יוצאים הכרובים (הרומזים למים העליונים והמים התחתונים, "מיין דכורין" ו"מיין נוקבין", ביניהם מפריד הרקיע) – כאן מתגלה האהבה כאש, כאהבת איש ואשה, שבין הקב"ה לכנסת ישראל (אהבה זו שייכת לגבורה דווקא, שכן זוהי האהבה כאש השוררת ב"חדר המִטֹת" – כינויו של קדש הקדשים בתנ"ך – של בני הזוג; במשכן, הגבורה לא מתבטאת רק כפחד, כמורא מקדש הכללי שיש לנהוג, אלא בעיקר כאהבה עזה ש"רשפיה רשפי אש שלהבתיה"). האהבה בקדש הקדשים מתאפיינת בצניעות שצריכה לנהוג ב"חדר המטֹת" – כשגם הכרובים עצמם "סֹככים בכנפיהם" על אהבתם – צניעות והסתר ששרשם בגבורה (בניגוד להתפשטות וגילוי החסד).

ב"ראשון" מפורש שבארון יש לשים את התורה ואילו ב"שני" נאמר שה' ידבר אל משה מבין הכרובים (כדוגמת מתן תורה מפי הגבורה וכהמשך לו) – היחס בין התורה הכתובה לדברי ה' עם משה מבין הכרובים הוא כיחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, יחס הזכר (שעיקרו חסד) והנקבה (שעיקרה גבורה).

"שני" חותם בצווי על עשית השולחן המוצב בצפון – בשמאל הבית – בצד הגבורה. זר השולחן רומז ל"כתר מלכות", בסוד "בנין המלכות מן הגבורות".

תפארת: "כתפארת אדם לשבת בית"

"שלישי" פותח בעשית המנורה – הכלי המפואר ביותר מכל כלי המקדש (שבעשיתו מודגש יותר מבכל כלי אחר הקשוטים והפאר). צורת המנורה היא קו אמצעי ממנו יוצאיםפוארות-ענפים, כסוד התפארת (עיקר הקו האמצעי בספירות) ממנה יוצאות לצדדים הספירות האחרות. עשית המנורה כה מורכבת, עד שדרשו חז"ל שמשה התקשה בה וה' הראה לו את צורתה המפוארת בהר. בפנימיות, המנורה מסמלת את "תפארת ישראל" – את שרשי הנשמות השונים (הרמוזים ב-ז הקנים) שכולם עשויים "מקשה אחת" המאירה רק בשלמותם. המנורה מוצבת בדרום – בימין הבית – בצד החסד, בסוד "ליעקב [שמדתו תפארת] אשר פדה את אברהם [שמדתו חסד]".

המשך "שלישי" עוסק ביריעות המשכן עצמו, בגוף הבית, בסוד "כתפארת אדם לשבת בית" (התפארת מחברת בין היפי והפאר הפנימי של כלי המשכן למקיף הכללי – "כליל תפארת" עולה מהפנימיות אל ה"כליל", אל הכתר המקיף, ועל כן גם התפארת נחשבת לכתר של ההספירות התחתונות, בסוד "עטרת תפארת"). שיא התפארת הוא במכסה העליון של המשכן – "מכסה עֹרֹת תחשים" – כפי שדרשו חז"ל (וכן הוא בתרגום על אתר) שהתחש היה ססגוני(– "שש בגוונים הרבה"). הגדרתה של התפארת היא ריבוי הגוונים, המגיע כאן לשיאו (היחס ליפי ב"שלישי" מודגש גם בכך שמכאן למדו חז"ל "שיהא אדם חס על היפה" וכללים אסתטטיים נוספים).

נצח: קרשי המשכן

"רביעי" עוסק בקרשי המשכן אדניו ובריחיו. הקרשים עשויים "עצי שִטים עֹמדים" – רמז לכח העמידה הנצחית של ספירת הנצח (וכן "עצי" רומז לנצח ולהוד – "כליות יועצות"; גם היחס בין הקרשים העומדים לבריחים השוכבים בתוכם הוא כיחס בין הנצח להוד המתכללים כאן, וכדלקמן גם ביחס לאדנים). את עצי השטים נטע יעקב (שמדתו תפארת), אך רק משה (שמדתו נצח) מסוגל להעמידם במשכן (ההכנה הקדומה על ידי יעקב פועלת את הקיום הנצחי של מעשה ידי משה – "כל קדמון נצחי").

הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה בתוך הקרשים מגלה את כח "נצח ישראל לא ישקר" מתחילה ועד סוף, כדרשת חז"ל שבריח זה היה בריח אחד המתכופף באופן נסי – הגילוי שלמרות כל השינויים הנדמים הרי "אני הוי' לא שניתי" והכל הוא אחדות ה' הפשוטה והנצחית (סיום הפסוק "ואתם בני יעקב לא כליתם" – הנדרש בחסידות שעל אף הגילוי המופלא הזה לא מתחוללת כלות הנפש בנשמות ישראל – מגלה את עקשנות עם ישראל, את בחינת "נצח ישראל" הבלתי משתנה שבתוכם).

גם ביחס לאדנים, הנדרשים תמיד בחסידות כעבודת ההודאה של ישראל – משום שאדןבגימטריא "מודה [אני]" – כלולים כאן בנצח, ללמד על הנצחיות של עבודת ההודאה של ישראל (נצחיות יחודית, שהרי בדרך כלל ההוד הוא פגיע ביותר, ורק כאן, בהתכללותו בנצח, הוא נעשה נצחי), וכמפורש ב"היום יום" (יא שבט): "סדר היום מתחיל ב'מודה אני', ואומרים זאת קודם לנטילת ידים, אפילו בידים טמאות – מפני שכל הטומאות שבעולם אין בכוחם לטמא ה'מודה אני' של יהודי. אפשר שחסר בזה או בזה, אך ה'מודה אני' נשאר בשלמותו".

הוד: הבדלת הפרֹכת

"חמישי" פותח בצווי לעשות "פרֹכת" בין קדש הקדשים לקדש – רקיע מבדיל זה משתלשל מה"כפרֹת" ב"שני", שהרי ההוד הוא ענף הגבורה. ענין הפרוכת איננו ההבדלה בלבד. בעבודה הפנימית מגרה הפרוכת את האדם להתבונן מה נמצא מאחורי הפרוכת הזו, להציץ מאחורי הפרגוד (כדרשת חז"ל שבדי הארון בלטו מהפרוכת), ולהודות במציאות "קדש הקדשים" הנסתרת מהאדם – זו עבודת ההוד, להודות במה שנסתר ונעלם מתפיסתו של האדם.

ההוד והיפי של הפרוכת משקף את ספירת התפארת (כנודע שביחס בין הנה"י לחג"ת בסוד הצירוף משקף ההוד את התפארת, ואכמ"ל). בעת החורבן הוציאה הפרוכת דם, בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" של ספירת ההוד. בהמשך "חמישי" מפורט סידור כלי המשכן בתוכו – הכנת הבית (בסוד ה"כן" של ההוד), והוא חותם בעוד מסך, בעוד פרוכת המסתירה את פתח אהל המשכן.

יסוד: מזבח העולה

"ששי" מנחה את בנית מזבח העולה. כפי שהוזכר בכמה פרשיות, "ששי" שייך לספירת היסוד עצמה או ליסוד של ספירת המלכות. כך, בכללות שייך המזבח לספירת המלכות היורדת לברר את המציאות – על מזבח העולה עולים הקרבנות מהמציאות הגשמית, זהו ה"טרף" שמבררת ומעלה המלכות מהעולמות התחתונים. אך בפרטות, עיקר ענינו של המזבח הוא "העלאת מיין-נוקבין" – התעוררות ותשוקת המלכות שבעולמות התחתונים לפקידת בעלה, ה' יתברך, המעוררת אותו לפקוד אותה (ועל דרך היחס במזבח עצמו בין האש של מטה, שמצוה להביאה מן ההדיוט, לאש האלקית היורדת על המזבח מלמעלה) – תשוקת היחוד והעלאת מיין-נוקבין היא הבחינה המיוחדת ליסוד של המלכות. בין השבטים, יהודה שייך לספירת המלכות ובנימין שייך ליסוד שבמלכות (והרי הוא "צדיק תחתון" ביחס לאחיו מאם, יוסף, ה"צדיק עליון" של ספירת היסוד) – כל המקדש נמצא בנחלת יהודה, ומזבח העולה בנחלת בנימין.

במזבח ישנו "יסוד המזבח" (היסוד שביסוד שבמלכות), והוא עשוי "נבוב לֻחֹת" כשהשיתין שבו יורדין עד לתהום – כדוגמת הצינור החלול של ספירת היסוד. כפי שהוזכר כמה פעמים, דווקא לספירת היסוד שייכות תופעות של חילופי וצרופי אותיות, וכאן מתבטא הדבר ביחס בין ה"כרכב" וה"מכבר" שנעשים למזבח העולה.

מלכות: חצר המשכן

"שביעי" עוסק בהנחיות לבנין "חצר המשכן". ביחס לבית-היכל – ההיקף הכללי ביותר שסביב האדם, ה'מלכות' שלו (שהרי "ביתו זו אשתו", בסוד המלכות, וכן המושג "היכל" בתוך המערכת של שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל מכוון כנגד המלכות) – החצר היא המלכות שבמלכות, החלק הכולל והמקיף ביותר גם ביחס לבית עצמו. "חצר המשכן" היא שלמות ה'מלכות' של המשכן, הכוללת בתוכה את המשכן כולו (וכן בתנ"ך בכלל מופיע מושג החצר – והדירוג בין הבית, החצר הפנימית והחצר החיצונה – בהקשרים של מלכות, כבמגילת אסתר).


[א] בחנוכת המשכן מסתלקים נדב ואביהוא העליונים וה'מכוסים' ונשארים רק אלעזר ואיתמר התחתונים וה'מגולים' במבנה הזה. כשמקבילים את 'מרכבת הכהונה' למרכבה הכללית ביותר של עם ישראל – לאברהם יצחק יעקב ודוד – הרי שהסתלקות זו היא מעין השלמה לעקדת יצחק (בעליה והסתלקות של אברהם ויצחק), ואכמ"ל.

השארת תגובה