ר' חיים אבולעפיה – מערכת

ל-ו' בניסן, יום פטירתו של ר' חיים אבולעפיה מטבריה.

בניסן שנת ה'תק"ד נפטר ר' חיים אבולעפיה זצ"ל, מחדש הישוב היהודי בטבריה.

ר' חיים נולד בחברון למשפחה המתייחסת לשבט יהודה ולזרע המלוכה. הוא גדל בתורה בירושלים עיה"ק, בחבורת תלמידי חכמים וביניהם ה"פרי חדש". מירושלים עבר לכהן כרבה של צפת, ומשם עבר להיות רב ראשי לעיר איזמיר שבתורקיה. באיזמיר שקד על ביסוס הקהילה בגשמיות וברוחניות, אך כל העת שאף לשוב לארץ אבותיו. והנה בשנת ה'ת"ק, הזמין אותו מושל הגליל דאז, השיך דהאר אל-עמאר, לבוא לטבריה ולבנותה. ר' חיים, שהיה אז כבן שמונים(!), עלה ארצה עם משפחתו והרבה מתלמידיו, ותוך זמן קצר הצליח לייסד קהילה לתפארת, בנה בית כנסת, בית מדרש ובית תמחוי, ונטע כרמים ופרדסים. ר' חיים עצמו נודע בכל ארצות האזור, ואף הגויים כבדוהו מאוד, כדבריו: "אשר נתנני אלקים לחן ולחסד בעיני שרי הארץ".

באותם שנים עלה לארץ גם ר' חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש, ובעברו בטבריה הפציר בו ר' חיים שיקבע את ישיבתו במקום, באמרו "נאה ויאה שתהיה מדרש כנסת-ישראל [כך נקראה ישיבתו של ה'אור החיים'] עוסקת בתורה בטבריה, שיתנו עז לאלקים לשכינת עוזנו הנקראת כנסת ישראל. יען תחילת עילוי השכינה הוא בטבריה ומכאן עתידים ישראל להגאל…". וכך מספר ה'אור החיים' עצמו: "שהרב המובהק מוהר"ר חיים אבולעפייה נר"ו השתדל עמי הרבה לשבת בטבריה תוב"ב… מרוב דברי אהבה וחיבה שדיבר אלי האיש, גם כפי האמת נפשי נקשרה בנפשו כי מלאך ה' צבאות הוא… לעשות רצון הסבא קדישא".

לאחר שנתיים לישיבתו בטבריה, פרצה מלחמה קשה בין מושל הגליל לבין המשנה-למלך בממלכה העותמאנית. ר' חיים, ש"לבו כלב האריה", לא עזב את העיר שעמדה תחת הפגזה, ואף הבטיח ליושבי העיר כי ה' יושיעם והאויב לא יבוא אל העיר. ואכן, כעבור כמה ימים מת לפתע המשנה-למלך, והעיר ניצלה. לזכר הניסים שארעו אז, נקבע "פורים טבריה" ביום ד' בכסלו וביום ז' אלול "כי בו ביום נפגר המושל ומת. כן יאבדו כל אויביך ה'" (ספור המעשה מובא בסוף "ילקוט מעם לועז" למגילת אסתר).

ר' חיים כתב ספרים רבים, מהם ידוע הספר "עץ החיים". החיד"א כותב עליו: "מופת דורנו הרב הגדול מהרח"א… ולעת זקנתו בנה קהילת-קדש טבריא. ורבו נוראותיו וענייניו וקדושתו כאחד מהראשונים כמפורסם". זכותו תגן על כל ישראל, ובפרט על היושבים בארץ החיים לזכות לחיים טובים.


עשה ה' לי 

"שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ… והגדת לבנך.. בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – מדוע נאמרה כאן פעמיים המצוה לאכול מצות? ויש לפרש שהפסוק הראשון מדבר על שנה רגילה, שאז הוא ציווי ה' יתברך לאכול מצות וביום השביעי חג לה' – שה' ציוה כך. אך הפסוק השני מדבר על על שנה מעוברת, ולכן נאמר "מצות יֵאָכֵל" – על-ידי אחרים, דהיינו ע"י בית-דין שהוסיפו חודש על שנה זו. ואם ישאלך בנך, איך בפסח שציוה ה' אתם אוכלים חמץ, ומדעתכם אתם עושים פסח אחר אשר לא ציוהו ה'? על זה נאמר "והגדת לבנך.. עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – כלומר ה' יתברך נתן לנו יכולת בצאתנו ממצרים לעבר שנים ולקבוע חדשים, כמו שנאמר "בחודש הזה לכם" ודרשו חז"ל: הוא מסור בידכם… 

ע"פ "עץ החיים" סוף פרשת בא

כתיבת תגובה