ר' משה קורדובירו – מערכת

לכ"ג בתמוז, יום פטירת ר' משה קורדובירו, הרמ"ק.

ין האריות-שבחבורה בתור הזהב של צפת היה ר' משה קורדובירו, שנולד בשנת ה'רפ"ב.

רבו של הרמ"ק בנגלה היה ה"בית יוסף" – "מורי ורבי החסיד כמהר"ר יוסף קארו נר"ו" – ובספר השו"ת של רבו זה – "אבקת רוכל" – מופיעה תשובה ממנו, ושם מכנה אותו רבו "דיינא נחית לעומקא דדינא". על גדלותו העצומה של הרמ"ק בנגלה תעיד העובדה, שבהיותו בן שמונה-עשרה שנה בלבד היה בין ארבעת החכמים שנסמכו ע"י מהר"י בירב בנסיון חידוש הסמיכה.

אמנם עוד יותר מגדלותו בנגלה, נודע הרמ"ק בגדולתו בתורת הנסתר, בה קיבל תורה מפי גיסו, אותו הוא מכנה "עיר וקדיש מן שמיא נחית מורי ורבי המקובל האלהי החכם ה"ר שלמה אלקבץ" (מחבר הפיוט הנודע "לכה דודי"), אם כי גם בענייני קבלה מביא הרמ"ק מה"בית יוסף"– והם דברים שנתגלו לבית-יוסף על-ידי "המגיד" השמיימי. בנוסף לרבותיו אלו, ידוע שהרמ"ק קיבל תורה מפי אליהו הנביא זכור לטוב, כפי שכותבים השל"ה והחיד"א.

בקבלה כתב הרמ"ק חיבורים רבים, ביניהם: פירוש לספר יצירה ולזוהר (אור יקר, 23 כרכים), אור נערב, שיעור קומה, אילימה, תפילה למשה (על הסידור), ועוד. אך חיבורו המפורסם ביותר הוא "פרדס רמונים", אותו סיים בגיל 27. כן ידוע חבורו "תומר דבורה" – ספר מוסר על-פי פנימיות התורה. למעשה, הרמ"ק הוא החותם והמסכם את תורת הקבלה שלפני האר"י הקדוש, ומכאן המושגים "קבלת הרמ"ק" לעומת "קבלת האר"י". על-אף שקבלת האר"י שונה מקבלת הרמ"ק, הרי גם לאחר הופעת כתבי האר"י והתקבלותם כסמכות עליונה, ממשיכים חכמי הסוד לינוק גם מתורת האר"י – במיוחד אצל גדולי החסידות (בעיקר בכתבי אדמו"רי חב"ד).

בכ"ג בתמוז שנת ה'ש"ל נפטר הרמ"ק והוא בן מ"ח שנים. רבו, ר' יוסף קארו, אמר על קברו: "כאן גנוז ארון התורה", והאר"י הקדוש ראה שני עמודי אור המלוים את מטתו של הרמ"ק. מתלמידיו היו ר' חיים ויטאל, ר' אליהו די-וידאש בעל ה"ראשית חכמה", ור' אליהו גאלאנטי. ואף האר"י הקדוש קורא לרמ"ק "מורנו ורבינו". על תלמידיו ראוי להחשב גם הרמ"ע מפאנו, שלא זכה לראות את הרמ"ק, אך טרח ביותר בהדפסת כתביו, וכך הוא כותב עליו: "רב מובהק הוא לי מתוך ספריו תהלה לאל, וחייב אני לו מורא וכבוד בשני עולמות… אשריו שהיה עמלו בתורה כל שנותיו… והמואס בו ובחכמתו ימאסהו אלקים, כי משה אמת ותורתו אמתכי פתח לנו החכם ע"ה שערים מצויינים בחכמת האמת ומתוכם יוכל כל ירא ה' וחרד על דבריו להכנס לטרקלין". זכות הרמ"ק תגן עלינו, ונזכה לטעום מפרי הפרדס אשר לו ולשתות לרויה מעסיס רמוניו.

[על פי הקדמת הרב משה צוריאל שליט"א לפרדס רמונים, ירושלים תש"ס]


הדרך לאהבת ישראל

הנה הקב"ה מתנהג עם ישראל בדרך זה, לומר: מה אעשה לישראל והם קרובי, שאר בשר לי עמהם. שהם בת זוג להקב"ה… ממש קורבה יש לו עמהם ובניו הם… ומה אומר אם אענישם, הרי הכאב עלי, כדכתיב "בכל צרתם לו צר"… כך יתנהג האדם עם חברו. כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק מזה ובזה חלק מזה… לכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על טובת חבירו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא – הוא ממש. ומטעם זה נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך". וראוי שירצה בכשרות חברו ולא ידבר בגנותו כלל, ולא ירצה בו, כדרך שאין הקב"ה רוצה בגנותנו ולא בצערנו מטעם הקורבה, אף הוא לא ירצה בגנות חברו ולא בצערו ולא בקלקולו, וירע לו ממנו כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותה הטובה.

מתוך "תומר דבורה" 

השארת תגובה