ר' נתן מברסלב – מערכת

לעשרה בטבת, יום פטירתו של ר' נתן שטרנהרץ, הידוע לכל כר' נתן מברסלב זצ"ל, ובראשי התבות מוהרנ"ת.

ר' נתן הוא גדול תלמידיו של רבי נחמן מברסלב. ר' נתן נולד בעיר נמירוב בשנת ה'תק"מ. מגיל צעיר ניכר בכשרונותיו והתמדתו, אך תמיד נמשך ללימוד ישר ופשוט, "וכי מה אעשה אם אין לי קושיות" – היה אומר. ר' נתן גדל בסביבה העוינת את דרך החסידות – כחותנו הגאון ר' דוד צבי שהיה מזהיר את בני ביתו בכל יום להתרחק מן החסידים – אלא שהאש שבערה בלבו לא מצאה את סיפוקה, ובצנעה החל לנסוע לגדולי הצדיקים מתלמידי הבעש"ט והמגיד ממעזריטש.

ועדיין לא מצא מרגוע לנפשו, עד שהגיע לבסוף לרבי נחמן. ברגע שנכנס לרבי נחמן, נזכר בחלום בו ראה את עצמו עולה בסולם ומועד שוב ושוב, ואיש בדמות רבי נחמן מחזקו ואומר: "אברך, טפס וטפס, אך החזק עצמך היטב". מני אז נקשרו נשמות השנים זה בזה, ולא משה ידו של ר' נתן מיד רבו, פשוטו כמשמעו, עד פטירתו. וכך מתאר תלמידו של ר' נתן: "מעולם לא ראינו ולא שמענו מאיש אחד שישרת את רבו באופן כזה… כי ממש היה דבוק ומקושר אליו בהתקשרות ודביקות אמיתי במסירות נפש ובביטול הרגשות עצמיות לגמרי לגמרי בכל תנועותיו".

ר' נתן כתב כל מלה שיצאה מפי רבו, וכמעט כל מה שיש בידינו כיום מתורתו של רבי נחמן הוא בזכות עמלו והתמסרותו של ר' נתן, והוא שערך לדפוס את ספרו הגדול של רבו 'לקוטי מוהר"ן' ואת ספורי מעשיות. בעקבות ציוויו של רבי נחמן "לעשות מהתורות תפילות", כתב ר' נתן את 'לקוטי תפילות' ובו תפילות ובקשות הבנויות על תורות רבו. כמו כן כתב את 'קיצור ליקוטי מוהר"ן', ספר 'ליקוטי עצות' ואת ספרו הגדול הידוע 'ליקוטי הלכות' – בו הוא מפתח בצורה נפלאה את תורות רבי נחמן, ומקשר אותן להלכות על סדר השולחן-ערוך.

התלמיד הגדול ספג מרבו הגדול את הכיסופים לארץ ישראל: "ולמן היום אשר שמעתי מרבינו ז"ל התורות המדברים מעוצם קדושת ארץ ישראל, ומכולם מובן שכל קדושת איש הישראלי תלוי בארץ ישראל, מאז ועד הנה תוקד בקרבי.. לזכות לבוא לארץ ישראל", ואכן בשנת תקפ"ב זכה ר' נתן להגשים את חלומו ולבקר בארץ ישראל, כרבו, על אף כל המניעות והסכנות.

לאחר פטירת ר' נחמן המשיך ר' נתן להנהיג את החסידים, לא כרבי אלא כמדריך בדרכי רבו הגדול. כל ימיו סבל מיסורים נוראים של רדיפות מחסידים ומתנגדים ז, שראו בחסידות ברסלב דרך משונה ומסוכנת. למרות הכל, המשיך ר' נתן להאיר ולהפיץ את תורת רבו הגדולה, ולעומת כל המתנגדים שגור היה בפיו השיר "עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". נראה שרק בימינו ניתן להכיר את גודל הצלחתו של ר' נתן, ובשנים האחרונות גם יצא ספר יסודי ומרתק על תולדותיו, בשם 'באש ובמים'. זכותו תעמוד לנו, ותורתו תהי למאור עינינו עד ביאת גואל צדק במהרה.


אמונת חכמים 

"מה שהרבה אנשים רחוקים מאמונת חכמים אמתיים, הוא רק מחמת חכמות עולם הזה שהם חכמות של הבל שיש לכל אחד וכל אחד הוא חכם בעיניו. ובאמת מי שיש לו מח בקדקדו יכול להבין בקל שכל החכמות של עוה"ז הם שטותים והבלים ואינם בכלל חכמה כלל, מאחר שעל ידם אינו יכול לבוא לתכליתו האמיתי והנצחי שהוא העיקר… כי עיקר החכמה האמיתית היא חכמת הצדיקים הגדולים שזכו לחשוב באמת על תכליתם הנצחי, כי זה עיקר החכמה באמת, בחינת "איזהו חכם הרואה את הנולד", שצריך כל אחד להשכיל על דרכיו ולהתיישב היטב מה יהיה נולד ממעשיו ועסקיו בסוף האחרון, אשר לזה אין זוכים בשום חכמה שבעולם כי אם ע"י חכמת הצדיקים האמיתיים… ששברו כל התאוות בתכלית… ורק צדיקים כאלו הם יכולים לתקן כל העולם ולהחזיר למוטב כל מי שרוצה להתדבק בהם."

לקוטי הלכות, הלכות שבת הלכה ד


סיפור התחזקות מרבי נתן – לעשרה בטבת

הדברים הבאים לקוחים מדברי מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א (במאמר 'צום העשירי' – מעין גנים בראשית עמ' רי-ריא).

אחד מסיפורי ההתחזקות של רבי נתן – חיזוק האמונה במשיח – מלווה במשל שמתאים מצד נושאו לעשרה בטבת, יום המצור על ירושלים. מתוך הלקחים הנלמדים ממצור על העיר, לומד רבי נתן את הדרך להבאת המשיח, ומתוך כך נזכה בעזרת ה' להפוך יום זה לשמחה בקרוב:

פעם שאלו את מוהרנ"ת בענין הגאולה, איך יכול הדבר להיות שבזמן הדורות הקודמים וכמו בדור רבינו הק' לא בא הגאולה, ובדורות האחרונים אשר הולכים מטה מטה יבוא הגאולה. והסביר על פי משל: בעולם היה כרך גדול, וסביבה חומה בצורה וחזקה עד להפליא. וכל המלכים רצו לכבשה והניחו כל כוחותיהם. ותקוותם נשאר מעל, כי כל החיילים שלהם נפלו מהחצים שזרקו משם. ואחר כך היה מלך אחד חכם מאוד, שהלך סביב החומה והביט ונדמה בדעתו שכעת יקח כל הגבורים מחיילותיו ויכו על החומה עד שיכבשנה, ועשה כן ונפלו כל חיילותיו ונשאר רק הוא לבדו. והלך סביב החומה לראות מה פעל שם, וראה בחכמתו שכעת (שכבר החומה מבפנים כולה זעזוע רק מבחוץ לא ניכר), אפי' בזקנים וחולים וילדים יכבשה. ועשה כן, וקיבץ כל השאר נשים וילדים וחולים מה שנשאר לו, והלך וכבש והרס החומה כליל. וכעת מי כבש החומה, אם האחרונים והחלושים הלא אפילו יעבדו בכל כוחותיהם אלף אלפים שנה לא היו עושים אפילו רושם, ורק הכח של הגבורים הראשונים שזעזעו את החומה עד להריסה, ואם הראשונים הלא לא כבשו רק האחרונים גמרו וכבשו. וכן הוא לענין הגאולה, שהראשונים כמו הצדיקי אמת ואנשיהם כמו משה רבינו ע"ה, רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, האר"י הק', הבעש"ט הק' ורבנו הק' ושאר הצדיקים זרקו חצים להנחש להסטרא אחרא וסייעתו, כבר זעזעו כ"כ הס"א עד שאפילו יהיה מי שיהיה מדורות האחרונים יוכלו לכבוש את הס"א ולגמור הבירור שיבוא הגאולה.

מתוך משל זה יש ללמוד שתי נקודות עיקריות בהן תלויה הבאת המשיח: האחת, כי על כל אדם לדעת ולהכיר כי למרות היותו 'זקן', 'חולה' או 'ילד', הריהו מחויב להצטרף למאבק על הגאולה. על האדם להכיר את שפלותו וחוסר יכולתו באמת, ולהבין כי כל קירוב הגאולה נעשה על ידי הגיבורים שבדורות הקודמים, אך עליו גם לדעת כי אין הדברים תלויים אלא בו, וכי אם יעשה – יצליח.

ועוד, מהדוגמאות לגיבורי הדורות הקודמים, מובן היכן היא נקודת התורפה בחומה, עליה נלחם המלך וגיבוריו הראשונים, ובה יש להשקיע בדור האחרון את כל הכח כדי למוטט את חומת הגלות. מתברר כי המקום המזועזע בחומה שייך לענין פנימיות התורה, בגילויה עסקו במסירות נפש רשב"י, האר"י, הבעש"ט ותלמידיו ממשיכי דרכו. תפקיד הדורות האחרונים הוא להלחם על נקודה זו בכל הכחות – להפיץ את מעינות התורה, וכפי שענה משיח לבעל שם טוב על שאלתו "אימתי קאתי מר?" – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה".

כתיבת תגובה