שְׁבָט – לקראת שלטון מתוקן – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

שְׁבָט – לקראת שלטון מתוקן – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

חודש שבט רומז ל'שבט מושלים'… מתוך דף 'התחדשות' ע"פ דברי הרב גינזבורג, בעריכת ניר מנוסי.

את ההתעמקות במשמעותו של חודש שבט נעשה דרך התבוננות בשמו. המלה שְׁבָט ניתנת גם להיקרא שֵׁבֶט. שֵׁבֶט איננו רק קבוצת אנשים מאותה משפחה כמו במונח "שבטי ישראל", אלא גם – אולי אפילו קודם כל – מטהשוט או שרביט כמו בפסוק "מַטֵה עֹז שֵבֶט למשול". בהשאלה, משמשת המלה שבט במובן זה כדי לתאר שלטון וממשלה בכלל. חודש שבט מציע אם כן הזדמנות והזמנה לבחון מחדש את מושג השלטון: מהם מאפייניה של ממשלה מתוקנת, הן במובן של שלטון מדיני והן במובן של שלטון-עצמי נפשי?

סמכות מול צמיחה

ראשית כל נשים לבנו לכך שהמלה שבט מגלמת בתוכה שתי תנועות מנוגדות. מצד אחד היא מעלה דימוי של הפעלת כח מלמעלה למטה, כפיית סמכותו של השולט על הנשלט. מצד שני ניתן לצייר את השבט גם כענף, משהו טבעי הצומח מלמטה למעלה. שני הדימויים רומזים לכך שממשלה מתוקנת – ומושל מתוקן – משכילים לשלב בין שתי התנועות האלו: מצד אחד הפעלת סמכות ומצד שני עידוד צמיחה. דבר זה פשוט להבינו וקל לאומרו, אולם השאלה הגדולה היא כיצד עושים זאת? מה סוד השילוב הנכון בין התנועות?

לשם כך נחלץ משמעות נוספת מהמלה שבט. לפי חכמת הקבלה שניים-עשר שבטי ישראל מבטאים שניים-עשר 'חושים' או כשרונות מיוחדים. דומה שהרציפות התורשתית עם השבטים הקדומים אבדה לנו זה מכבר, אולם עדיין ניתן לדבר על שתים-עשרה 'משפחות רוחניות' שלכל אחת כשרון המיוחד לה. למעשה, ניתן להרחיב את דימוי השבטים הלאה ולטעון שכל אחד הוא 'שבט' בפני עצמו עם חוש ייחודי רק לו. צמיחה וגילוי אישיים פירושם שכל אחד מגלה לאיזה שבט רוחני הוא שייך ומפתח את כשרונו האישי החבוי.

הבנה זו שופכת אור חדש על הפסוק הנודע – לעתים לשמצה – "חושׂך שִבטו שונא בנו". הפירוש המוכר של פסוק זה הוא כמובן שאי-הצבתם של גבולות ועונשים בחינוך למעשה מזיקה לילד, ולכן מי שאוהב את בנו צריך דווקא לשמור עליהם. אולם ניתן להפוך את הפירוש על פיהו ולקרוא מחדש את הפסוק, הפעם תוך ייחוס המלה "שבטו" לבן ולא לאבא, ותוך הבנתה כמתכוונת לשבטו הרוחני של הבן. כעת יוצא שייעודו של האב האוהב את בנו הוא לסייע לבן לגלות את שורשו-כשרונו המיוחד, ושמה שמזיק לבן זה אם האב חוסך ומסתיר אותו ממנו.

האם עלינו להחליף את הפירוש הראשון בשני? אפשרות אחדותית יותר – הוליסטית אם תרצו – תראה את שני הפירושים כמשלימים. מכיוון שהפירוש הראשון מדגיש את סמכות האב והשני את צמיחת הבן, הם מתלכדים להבנה חדשה לגבי היחס הנכון בין השניים: תכליתה של הפעלת הסמכות איננה סתם למשטר את הילד ולהגבילו, אלא לסייע לו לבוא במגע עם כוחותיו הפנימיים ולהצמיחם כיאות.

אם נרחיב את דמות האב בציור שלפנינו ונבינה כמתייחסת לשליט בכלל, הרי שלפנינו קריאת כיוון לגבי השילוב הרצוי בין שתי התנועות הנ"ל: השליט המתוקן בהחלט צריך להציב גבולות ולהפעיל סמכות, אך על אלו לשמש כאמצעים בלבד לתפקידו העיקרי – גילוי מהותו הפנימית של מי שמתחתיו וקירובו אליה.

האדם המלכותי

ננסה לתרגם את מה שלמדנו לעולמו הפנימי של הפרט. בספר הזוהר מוסבר כי מאפיינו של האדם השלם הוא, שהמוח שולט בלב והלב שולט בכבד. ה'מוח' מסמל כמובן את הרובד התבוני באדם, ה'לב' את הרובד הרגשי, ואילו ה'כבד' את הרובד היצרי. ראשי התבות של מוח-לב-כבד בסדר זה יוצרים את המלה מלך, כמו לומר שהאדם שבנה לעצמו 'עמוד שדרה' כזה, בו יצריו מעודנים בידי רגשותיו ואלו נתונים לפיקוח התבונה, הוא בעל שיעור-קומה מלכותי ואצילי.

אחד הסיפורים הבולטים בקורות עם ישראל במדבר עוסק בדמותו של בלעם. בלעם, נזכיר, בא לקלל את בני ישראל אולם על כרחו נמצא מברכם. בתלמוד מסופר כי בבואו לקלל ידע בלעם שישנו רק שבריר שניה אחד בכל היום בו ניתן 'להשחיל' קללות, ואם כן עליו לברור מלה קצרה ותמציתית אחת. מפרשי התלמוד אומרים שהמלה בה התכוון להשתמש היתה "כַּלֵּם" – הביטוי הקצר ביותר בו ניתן להורות על המטת כליון.

מה הקשר בין כל זה לענייננו? המלה כלם היא כמובן היפוכה של המלה מלך, ויוצרת את ראשי התבות כבד-לב-מוח. לפי זה, מטרתו של בלעם היתה להפוך את יחסי הכוחות בין אברי הנפש השונים. אם החינוך היהודי נועד לבנות כראוי את קומת האדם, בלעם ניסה להחריבה, להשליט את היצרים על הרגשות ואת הרגשות על השכל. דמותו של בלעם אינה שייכת לעבר הרחוק: אף התרבות המתירנית המודרנית מנסה לשכנע את כולם כי המערך ההפוך של כוחות הנפש הוא הישר (ובכך אכן מאיימת להמיט על תרבות האדם כליה).

אך כאמור, בלעם נכשל ונמצא מברך, ואם כן יש לרמוז שגם בהיפוך הערכים המודרני ביכולתנו לאתר נקודה טובה הניתנת להעלאה. איזו ברכה מסתתרת בסדר כבד-לב-מח? לצד הבנתו כקלקול של הסדר הנכון, ניתן לראותו כביטוי נאמן שלו שפשוט מציירו מלמטה למעלה. במלים אחרות, סדר הכל"ם משלים ומאזן את סדר המל"ך. הוא מזכיר כי כפיית רבדי הנפש הגבוהים על הנמוכים הינה חסרת ערך וחלולה אם לא מתלווה לה תנועה של הסכמה והזדהות הנובעת מלמטה. התרבות ה'בלעמית', עם כל ירידותה, באה לאותת לנו שרק הצטרפותן של שתי התנועות זו לזו יכולה להביא לתקונו השלם של האדם, ליצירתו של אדם מלכותי באמת.

(והנה, מלך/כלם שווה בגימטריה 90, כלומר צ' – האות המזוהה בקבלה עם חודש שבט. שני מובני המלה שבט – סמכות וצמיחה – מקבילים איפוא לשני צדי"קים, שני דגמים של צדיקות כביכול, שרק חיבורם מביא להגשמתם המלאה: "ועמך כֻּלם צדיקים לעולם יירשו ארץ".)

כתיבת תגובה