שותפים לפשע – הרב יצחק שפירא

מבט אקטואלי מתוך פרשת ויקרא – להתנער מהשותפות עם אויבים.

בין החטאים שעליהם מביאים קרבן, מופיע בפרשתנו "קרבן שבועת העדות": "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עוונו". מכאן נלמד שהיודע עדות לחברו חייב לבוא ולהעיד עבורו, ואם לא בא להעיד, אלא נשבע שאינו יודע עדות, חייב להביא קרבן.

על כך אמרו רבותינו במדרש רבה:

זהו שכתוב: "חולק עם גנב שונא נפשו, אלה ישמע ולא יגיד" (משלי כט, כד). מעשה בשלטון אחד שהיה מנגיד [מלקה] את הגנבים והורג את הקבלנין [שהיו מקבלים מן הגנבים]. והיו בני המדינה מליזין עליו שאינו עושה כראוי. מה עשה? הוציא כרוז במדינה ואמר כל עמא לקומפון [כל העם יצאו לשדה]. מה עשה? הביא חולדות, ונתן לפניהם מנות והיו החולדות נוטלות את המנות ומוליכין אותם לחורים. למחר הוציא כרוז ואמר כל עמא לקומפון. הביא חולדות נתן לפניהן מנות וסתם את החורים. והיו החולדות נוטלות את המנות ומוליכות אותן לחורין ומוצאות אותן מסותמות ומחזירות את המנות למקומן. לומר שאין הכל אלא מן הקבלנין."

אותו שליט רצה להסביר מדוע יש להעניש את 'הקבלנים' אף יותר מהגנבים עצמם, והראה לכל העם שכאשר אין לחולדות חורים – אינן לוקחות את האוכל. כך אותם ה'קבלנים', הם אלו היוצרים את ה'חורים' המזמינים את הגנבים לגנוב. העכבר הוא עכבר, החולדה היא חולדה, והגנב הוא גנב – וצריך לטפל בהם כפי שצריך – אך לפעמים צריך לטפל עוד יותר בגורמים הסביבתיים, ב'אקלים' המאפשר והמזמין את העכבר והגנב. "לא העכבר גנב אלא החור גנב"! ולכן הצעד הראשון בהדברת העכברים המזיקים הוא סתימת החורים.

אמנם בתחילה "בני המדינה" באים בטענות אל ה"שלטון": מדוע אתה מעניש אותנו, ואינך מחמיר כל כך עם הגנבים? אך המנהיג האמיתי מלמד את בני-עמו שגורלם נתון בידם. המנהיג מביא את העם לכלל הבנה שבמקום "לזרוק" את הבעיות על השלטון, ולצפות ממנו לפתור אותן – צריך העם לבחון גם את עצמו ולגלות שבעצם הוא עצמו מהווה גורם ראשי בכל התסבוכת שנקלע אליה, שהרי הוא מטפח את הקשרים עם אלו שמסכנים את קיומו! "בני המדינה" צריכים סוף-סוף להתחיל לדאוג לעצמם ברצינות ולנתק את הקשרים עם אותם הגנבים המאיימים על עצם קיומם.

מצב אבסורדי

בימים אלו אי אפשר לשתוק. כאשר יהודים נהרגים דבר יום-ביומו ורשימת הנפגעים הולכת ומתארכת, כשלפעמים כל יום קללתו מרובה משל חברו – עלינו לחפש את דרכנו ולנסות לתקן. כמובן שהתיקון צריך לבוא בהרבה מישורים, וכמובן שצריך לחזור בתשובה ולצעוק אל ה', אך אסור לנו להשתיק ולהתעלם מן הדברים הפשוטים ביותר. צריך להודות כי במדה רבה כולנו שותפים לפשע!

הישמעאלים יוצאים ונכנסים ברחובותינו וביישובינו באין מפריע. בענף הבנין, בשירותים השונים – בבתי-המלון ובמסעדות, במוסכים ובבתי המלאכה, והיכן לא? – עלינו להודות כי זהו מצב בלתי נורמלי. במו ידינו אנו מפרנסים את הפועל הערבי שמשתייך לאויבינו, את זה שמהווה גם סכנה ישירה עבורנו. הלא כל פועל ערבי מחוייב, גם בעל-כרחו, למסור מידע מפורט לפעילי הטרור, והלא הפועל של היום יכול מחר לשאת בעצמו את חגורת-הנפץ! הבה ונודה סוף-סוף כי השותפות עם הערבים היא שותפות עם האויב, וכי השותפות הזו היא פשוט מסוכנת.

אך החמור ביותר הוא שמצב העניינים הנוכחי גורם לנו שלא נתייחס לאויב כאויב. האויב הוא אויב והגנב הוא גנב – אבל הבעיה החמורה היא שאנחנו מהווים 'קבלנים' עבור אותם הגנבים, פותחים את החורים בפני החולדות המזיקות, וכך איננו מסוגלים להתייחס אליהם כמי שמסכנים את קיומנו. במקום זה, אנו מצפים שרק השלטון יפתור את הבעיות וילחם באויב, מבלי להרגיש עד כמה אנו עצמנו נותנים מקום לאויב.

לסתום את החורים

אלא שגם אנשים ישרים, המבינים כי המצב הזה הוא בלתי-נסבל, שואלים: וכיצד ניתן לשנות את המציאות? והלא הפיתרון האמיתי יבוא רק במלחמה תקיפה ורחבה נגד האויב, רק בעקירת הרע משרשו ומאחיזתו בכל ארץ ישראל – ומה אני הקטן יכול לעשות?

עלינו להבין כי כל אחד ואחד מאתנו הוא 'חור' אחד עבור העכבר. ארורים העכברים – המחבלים, שולחיהם עוזריהם תומכיהם ואוהדיהם – אך אנחנו ה'קבלנים' המביאים אותם אל תוכנו! כל אחד ואחד מאתנו שותף לחברה הצורכת את העבודה הערבית, שותף למציאות הנותנת לגיטימציה להעסקת הפועל הערבי, שותף למערכת הגדולה והחולנית של תלות בין היהודים לערבים. "חולק עם גנב – שונא נפשו", כי המשתתף במעט עם הפשע, מפתח מבלי-משים תלות בפשע, נותן לו מקום, ובסתר-לבו אינו מוכן לעקור אותו.

את מעגל הקסם הזה חייבים לשבור. חייבים להתחיל ולסתום את החורים המזמינים את העכברים. חייבים להתחיל במעגל הפרטי הראשוני שבו יאמר כל אחד לעצמו: אינני שותף בעיוות הזה! יפסיק כל אחד לתת תעסוקה לאויב, יפסיק כל אחד לקנות מן האויב, ובמעגלים רחבים והולכים נאזור כח, בעזרת ה', להפסיק את הכנסת הפצצות המתקתקות אל תוכנו. כך נתחיל אנו, כל יהודי ויהודי, לזקוף את הראש ולדאוג לעצמנו במובן הבסיסי ביותר; נתחיל להאמין ביכולתנו לתקן את המצב הירוד, להתיר את הסבך שאנו אחוזים בו, ולהחדיר לעצמנו את ההכרה באויב המסכן את קיומנו ואת הרצון להלחם בו – ובעזרת ה' לנצח.

  • ●●

חרגנו הפעם ממנהגנו ובמקום לדון בעיקר בפרשנות "תאורטית", ירדנו עמוק לתוך עולם המעשה. אך כאמור, לעיתים מי שאינו מדבר ומתריע גם הוא שותף לפשע. "אם לא יגיד ונשא עוונו".

השארת תגובה