שמות בני ישראל – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

השם מבטא את הזהות, התפקיד והשליחות. בגלות השמות כמעט נעלמים, כמו הזרע שנרקב בארץ, ודוקא מתוך הנקודה הזו הם חוזרים להתגלות…

שם הפרשה, שהוא שם הספר כולו, בא מהפתיחה "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה". כידוע, שם הפרשה מלמד על תוכן הפרשה, ואכן ניתן לראות שעניין השמות תופס כאן מקום מרכזי.

פתיחת הפרשה היא רשימה-שֵמית של יעקב ובניו, שנים עשר השבטים, הבאים מצרימה. רשימה זו בדיוק מנויה כבר בפרשת ויגש, בשעת המעשה כאשר ירדו יעקב ובניו למצרים (ושם מורחבת הרשימה עד לשבעים נפש צאצאי יעקב), אך התורה טורחת לחזור עליה שוב. המפרשים אכן שואלים מדוע (ראה למשל רש"י ורמב"ן), אך בינתיים נסתפק בציון העובדה שבפתיחת גלות מצרים חשוב להדגיש את שמות בני ישראל.

על רקע זה, בולט מאד העדרם של השמות הפרטיים בהמשך הפרשה. לאחר שמסופר על מות יוסף וכל דורו (וגם המלך החדש של מצרים "לא ידע את יוסף"), שוב לא שומעים על דמויות נוספות הידועות בשמם. האוירה הכללית היא שבני-ישראל מתרבים, "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד", וגם מודגש שהם דומים לחיות השדה ("כי חיות הנה", ופירש רש"י "הרי הן משולות לחיות השדה"), ולצמח השדה (כמו בנבואת יחזקאל על ישראל במצרים, "רבבה כצמח השדה נתתיך"), כאילו ריבוי מופלג ללא ייחוד, אך בינתיים לא שומעים על אנשים מסוימים בתוך העם. אמנם אנו פוגשים את שתי המילדות העבריות, "שם האחת שפרה ושם השנית פועה", אך זהותן האמיתית אינה ברורה כלל – נראה ששפרה ופועה אינם אלא 'שמות כיסוי' מקצועיים, ולא ידוע מי הן באמת (ובחז"ל יש הרבה דעות על כך).

גם כאשר אנו מגיעים למשפחה המיוחדת שבה נולד הגואל, הנה פלא: במשפחה הזו אין אף שם פרטי! "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", ואז נולד להם בן – ששמו לא מוזכר – וכששמים אותו בתיבה שומרת עליו מרחוק אחותו, שגם שמה אינו מוזכר! רק לאחר שבת-פרעה מוצאת את הילד היא מעניקה לו שם, "ותקרא שמו משה" – סוף סוף למישהו כאן יש שם, אך השם הזה ניתן לו לגמרי מבחוץ.

שמירת השם והלשון – הערובה לגאולה

נתחיל להבין את משמעות השמות לפי דברי המדרש הידועים שישראל נגאלו ממצרים בזכות "שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם" (והמדרש מונה זכויות נוספות, אך אלו הראשונות). הזכות הראשונה היא השמירה על השם, כמו שמסבירים חז"ל "ראובן ושמעון ירדו למצרים, ראובן ושמעון עלו ממצרים". והזכות השניה, "שלא שינו את לשונם", היא ממש בת-זוג של הזכות הראשונה; לא רק השם הפרטי שלי, הגרעין הקשה של הזהות האישית, הוא שם יהודי מובהק, אלא גם השפה שבה אני מדבר ומבטא את עצמי, שפת התקשורת עם הסביבה, היא שפה יהודית. השם הוא הנקודה העצמית, והשפה היא המרחב שבו מתבטאת הנקודה הזו (ובפנימיות: השם והלשון הם בבחינת זכר ונקבה, ודוק). עַם ששומר לא רק על שמותיו היחודיים אלא גם על שפת-האם שלו, אינו מתבולל בתרבות העם והארץ שהוא נמצא בה, הוא זוכר כל הזמן את ארץ-המוצא שלו ואינו שוקע בתרבות הזרה הסובבת אותו.

כך נוכל להסביר בפשטות מדוע נאמר אצלנו "בני ישראל הבאים מצרימה", בלשון הווה. שהרי בפסוק המקביל בפרשת ויגש אכן מדובר על ההווה, בשעת מעשה, אך אצלנו היה מתאים יותר לומר "אשר באו למצרים"! אלא שבזכות השמירה על השם והלשון, שומרים בני ישראל, במשך כל דורות הגלות במצרים, על הזכרון הטרי של מוצאם, כאילו זה עתה הם באים למצרים. מכוח הזכות הזו, תבוא לבסוף הגאולה, כי משמעותה הפנימית היא שלמרות כל ההסתר של הגלות קיימת נקודה יסודית בנשמות ישראל שאינה משועבדת, זהות יהודית שנותרת כל הזמן בת-חורין ואינה נטמעת בגולה.

אנשים ללא שם

אך בכל זאת ראינו שהשמות הולכים ונעלמים, ובני משפחתו של משה לא מוזכרים תחילה בשמותיהם. בדרך הפשט יש לומר שכיון שהם חיו בפחד לכן הסתירו את מעשיהם, כאילו סתם "איש מבית לוי" לוקח את "בת לוי", וכן מרים מסתירה את עצמה ונצבת "מרחוק" גם תוך-כדי הפעילות להצלת אחיה (ולפי חז"ל היא זו שעומדת מאחורי הנישואין המחודשים של הוריה, מרים יודעת איך להתמודד עם מרירות הגלות).

אך מעבר לזה, עצם הגלות והשעבוד מעלימים ומסתירים את השמות. למי שנתון כל היום בעבודת פרך, בניו מושלכים ליאור וחייו שוים כקליפת-השום – כאילו אין שם. את המשמעות הנוראה של איבוד השם תחת השעבוד אנו יודעים היטב בדורות האחרונים, כאשר הסבא והסבתא שלנו היו רק מִספרים-ללא-שמות במחנות הריכוז הנוראים של הנאצים ימח-שמם. לפי זה, הסתרת השמות היא ירידה; כמו שלבעלי-החיים אין שמות פרטיים, כך ישראל כמעט מאבדים את מעלת צלם-האלקים שלהם, זהותם מטשטשת וכמעט נמחקת. נשאר רק זכרון עמום וכללי של ההשתיכות לשמות השבטים, "איש מבית לוי", וכאילו אף אחד לא מצליח לקרוא לעצמו, או לבנו, בשם מפורש. כלומר, בשמו של האדם רמוזים שליחותו ותפקידו המיוחדים בעולם, אך כאשר הוא רובץ תחת משא הגלות הוא הולך ומאבד את המודעות לזהותו המיוחדת, למהותו ותפקידו בעולם.

ובכל זאת, גם כאשר השמות כמעט נעלמים, כששכחת הגלות מסתירה את היעוד האמיתי שלנו, עדיין נותר גרעין קשה שאינו נכנע – "לא שינו את שמם". השם נמצא באיזה-שהוא מקום, אולי קבור תחת שכבה חיצונית עבה, אבל חי וקיים עמוק בפנים, עד שלבסוף יעורר את האדם ויזכיר לו מי הוא, מה שמו ומה שליחותו [הגילוי המלא של השם והשליחות של כל אחד קשור לביאת המשיח, כרמוז בזה שמשיח אותיות שם חי, וכן ידוע הרמז שמשיח עולה שליח בתוספת יו"ד, כנגד עשרה כוחות הנפש. המשיח מגלה לכל אחד את שליחותו].

צמיחת הזרע שנרקב

הסברנו שהסתרת השם בגלות היא שיא הירידה, כך הדבר על פני השטח, אבל יותר בפנימיות, דווקא בתוקף הירידה מתרחש גם תהליך הפוך שהוא עצמו המביא לעליה. כך מוסבר שהגלות בכלל נמשלת להטמנת הזרע בארץ, בתחילה הזרע הולך ונרקב עד שכמעט הוא אובד לחלוטין, ואז – דווקא ברגע שהוא כלה ונפסד – הוא מתחיל לצמוח בחזרה, מה שלא היה אפשרי מבלי הרקבון הגמור! זהו הפירוש בתחילת ההפטרה של פרשת שמות, "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל" – "הַבָּאִים" אלו בני ישראל הבאים מצרימה (כמו בתחילת הפרשה "שמות בני ישראל הַבָּאִים מצרימה"), שהם כמו הזרע שלאחר הרקבון מכה שרשים בארץ, עד שלבסוף הוא מציץ ופורח, ביציאת מצרים ובגאולה.

בלשון החסידות, הרקבון של הגלות הוא בטול ה'יש' הראשון והגעה לנקודת ה'איִן' שממנה יכול לצמוח ה'יש' החדש המתוקן. כך גם בנוגע לשמות: שמות בני ישראל ירדו לגלות, שם 'נרקבו' וכמעט נאבדו, עד שצמחו מחדש וביתר שאת בגאולה. ראובן ירד למצרים, נזרע בגלות והגיע לאין, וראובן עלה ממצרים, צמח מחדש מתוך הרקבון. דווקא מתוך קושי הגלות והשעבוד יש עליה למדרגה גבוהה שממנה מתחדשת קריאת השמות.

אבל בנשמה יש תהליך של "רצוא ושוב": הנשמה 'רצה' כלפי מעלה, אל מקומה הראשון ומקורה באלקים, זוהי תנועה של בטול והתאיינות, כמו שלהבת הנר השואפת להכלל באש המדורה. ומנגד, יש תנועה של 'שוב', שיבה וירידה אל המציאות התחתונה, שזוהי התכלית האמיתית, "וחי בהם". בשעת ה'רצוא' אנו נוגעים באותו רובד עצמי של הנשמה שאין בו כל שם, ובשעת ה'שוב' אנו חוזרים להיות "בעלי שם". אמנם הרצוא והשוב אינם מנותקים זה מזה, אלא כתנועת מטוטלת – דווקא בזכות הבטול של הרצוא אתה יכול לשוב כראוי ולקבל את שמך המתאים לך, כי באמת מאותו מקום עצמי שבו אין לנו שם מתהווה ונוצר השם.

לפי זה, אם נשאל מה קורה כאשר מאבדים את השם? כאשר בני ישראל במצרים כמעט מאבדים את שמותם, איך הם יכולים לחזור ולמצוא את השמות? התשובה היא שצריך לעלות ב'רצוא' אל המקום שבו באמת 'אין שֵם', ומשם למשוך ולהמשיך למציאות את קריאת השם[1].

משה מגלה את השם האבוד

אחרי האמירות המופשטות הללו, נחזור לפרשתנו ונראה שזה בדיוק מה שקורה אצל משה רבינו. משה נולד בשיא השעבוד והחושך, כאשר היתה הגזירה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (וחז"ל אף אומרים שהגזירה הזו התחדשה במיוחד 'לכבוד' הולדת משה). המשפחה של משה מזדהה עם צרת השעבוד, וחושפת את הנקודה הפנימית של מסירות נפש על הולדת ילדים וקיומם גם בעת כזאת. בשלב הזה, השמות כאילו נעלמים – רק משפחה מבית לוי, אב ואם, בן ובת – כהזדהות עם ה'רקבון' של זרע ישראל.

וכאן, בהולדת משה, מתחילה העליה אל שרש הנשמה. "ותרא אותו כי טוב הוא", ומפרש רש"י "כשנולד נתמלא הבית כולו אורה" (כמו שנאמר בתחילת התורה "וירא אלהים את האור כי טוב"). עדיין לא ידוע מה שמו, אבל דוקא העדר השם חושף את האור העצמי, שלמעלה מהשם, המתגלה ומאיר לפתע את אפלת הגלות.

כשאי אפשר יותר להסתיר את הילד, מניחים אותו בתיבה ביאור – ממש לקיים את גזירת ההשלכה ליאור! – ובזה 'משליכים' אותו לרחמי שמים. כאן הופכת האמא את יסורי-הגלות הנוראים ביותר לביטוי של "כלות הנפש" אל ה', וכאילו אומרת: כתיבה הזו אשר ביאור כן אנחנו בידך… בזכות כלות הנפש הזו מתחילה עכשיויציאת מצרים (כרמוז בגימטריא השוה של שני הביטויים)! וכל זה מתמקד בדמותו של הילד אשר בתיבה: ברגע זה, כשעדיין אין לו שם, הוא נמצא ב'אין העליון', בשרש הנשמה, 'המזל העליון' של ישראל (כפי שדורש הבעש"ט "אַיִן – מזל לישראל"). כמו שישראל נרקבים בקרקע הגלות כך הוא מתבטל בתוך המים ועולה ב'רצוא' כלפי מעלה, "בידך אפקיד רוחי".

מתוך הנקודה הזו (שנראית תכלית הירידה אבל היא גם תכלית העליה), הכל מתחיל להתהוות מחדש, מתוך ה'רצוא' מגיע ה'שוב', מתוך שרש הנשמה נמשך ומתגלה השֵם. כעת מגיעה בת-פרעה, מושכת את התיבה מהמים אל היבשה, מן ה'אין' אל ה'יש', ואז היא קוראת לו בשם, "ותקרא שמו משה" – כמו שהוא עצמו נמשה מן המים, כך הוא מושה-מוציא את כל ישראל מהגלות, וכמו שלילד משה ניתן עכשיו שמו כך יגלו בני ישראל בחזרה את שמותם, מהותם ותפקידם. והנה אם נהפוך את אותיות השם משה נקבל את המלה השם – משה רבינו הוא עצמו השם האבוד שלנו, השם שניתן לנו ומכוחו אנו חוזרים אל "שמות בני ישראל" ויכולים לצאת משעבוד לגאולה [באופן דומה מוסבר בחסידות על העדר שמו של משה בפרשת תצוה, הפרשה היחידה מאז הולדת משה ששמו לא נזכר בה – שהדבר רומז לעליית משה לשרש הנשמה והמשכת אור עליון משם].

העובדה ששמו של משה ניתן לו דווקא ע"י בת פרעה, מלמדת שיש כאן 'אתהפכא' של ממש – מתוך התרבות המצרית עצמה מתגלה שמו של גואל ישראל (כאשר הדוגמא הנוספת המובהקת בתנ"ך לשמות שבאים ממקור זר היא בשמותיהם של מרדכי ואסתר, שמקורם בפרסית, ואכן יש השוואה בין מרדכי למשה, "מרדכי בדורו כמשה בדורו", וחז"ל אף טרחו למצוא רמזים בתורה לשמות מרדכי ואסתר, לומר שיש בהם קדושה[2]).

על פי "הווארט היומי". עריכה: יוסף פלאי

[1] וראה באריכות את דברי הרבי העמוקים בלקוטי שיחות (ח"ו שיחה א), בביאור דברי רש"י בתחילת הפרשה "אע"פ שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם שנאמר 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא'", ש'מנין' הוא רק מספר, ללא שם, והוא מצד עצם הנשמה שאין לה שם (ממש ה"לעומת זה" של המספרים שנתנו לנו הגרמנים ימ"ש). ואילו "מנאן בשמותם" היינו להמשיך את גילוי עצם הנשמה בהארת הנשמה המלובשת בגוף, עיין שם.

[2] לעומת זאת, על יוסף הצדיק נאמר במדרש שהוא התנצל בפני אחיו על שמו המצרי 'צפנת פענח'.

השארת תגובה