תיקון חטא המעפילים – ישראל אריאל

מדוע הגישה של המעפילים היא בוסרית, ומהו תיקונה בחבלי משיח. על כוחה החיובי של המרירות. מתוך הספר 'מן הפרדס'.

לאחר חטא המרגלים, מנסים ישראל להעפיל אל הארץ – נגד אזהרתו המפורשת של משה: "והיא לא תצלח" – ונגפים במלחמה: "וירד העמלקי והכנעני .. ויכום ויכתום עד החרמה".

וכתב רבי צדוק הכהן מלובלין:

"לא לחינם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח. אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם 'אל תעלו'? אלא שהם חשבו שזה בכלל 'כל מה שיאמר לך בעל-הבית עשה, חוץ מצא'. ועיין בזוהר המליץ כל ענין המרגלים על התורה, והיה העונש שלא ישיגוה [את התורה], ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון ה' יתברך.. והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה [בוסר]. כמו שאמרו חז"ל 'בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא', שאז הוא העת לזה. ולכך אמר להם משה 'והיא לא תצלח', נראה שעצה היא. אלא שלא תצלח. ודייק 'והיא', שבכל מקום דרשו חז"ל 'היא ולא אחרת', שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיח".

אף כי ר' צדוק דרש את עצת המעפילים להתקרב אל ה' ביחס לעיסוק בתורה, ראוי לנו 'בזמננו זה' לדרוש את דרשתו ולהשיבה לפשט – לארץ ישראל. ובכן לפעמים יש עצה לפעול על פי שיקול דעתנו, נגד מה שנאמר בפשט דברי ה', ולסמוך על כך שה' אמר לרחק אבל רמז לקרב. הננו ועלינו כפי עצת לבנו והיא גם עצת ה' הכמוסה, למרות שבגלוי אומר הוא להדגיש ולהחריף את הפער שביננו לבינו.

אבל נותר לבאר, מדוע אז גישה זו היתה בוסרית ("פגה"), ולכן "לא תצלח", ואילו בעקבי משיח כבר בשלה להיות עצה נכונה למעשה.

המלחמה במלך ערד

נראה כי אותם 'עקבי משיח' כבר בתורה הם רמוזים, בסוף ארבעים שנות מדבר וגלות, ומשם ניתן ללמוד על העפלה מתוקנת. הכוונה למלחמת ישראל הראשונה מקץ ארבעים שנה: "וישמע הכנעני מלך ערד.. כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי. וידר ישראל נדר לה'.. אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני, ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה".

לא נאריך בביאור פרשה זו, ורק ניגע במה שקשור לענייננו. מקום המעשה הוא מקום תבוסת המעפילים 40 שנה קודם לכן – חרמה. "דרך האתרים" היא דרך המרגלים התרים את הארץ (כדברי אונקלוס), ובני ישראל מגייעם לאחר 40 שנות סבל וזיכוך למקום ממנו יצאו לנדודיהם לאחר חטאם. הכנעני מלך ערד – הוא הוא הכנעני והעמלקי שהכו את המעפילים – חרד מנסיון פלישה חדש, ויוצא לקדם את פני הרעה, ומצליח! "וישב ממנו שבי". וכי אפשר לתאר את עגמת נפשם של ישראל באותה מפלה? הרי נראה כי לא הועילה תשובתם, עדיין אין ה' בקרבם, ואנא הם באים?

מתוך המרירות הנוראה הזו, ישראל אינם פונים למשה (שכלל לא נזכר באותה פרשיה). כנראה חשו שאין הדבר תלוי אלא בהם. לא ביד משה לרדת ולהזדהות עם עומק אומללותם על כשלונם הצורב ולהעלותם משם (כשם שחשד בהם תחילה, והתפלל על יהושע "י-ה יושיעך מעצת מרגלים", ואכמ"ל). ישראל נודרים נדר, והנדר פירושו שאין הם רוצים להרויח מאומה מן הכיבוש, אפילו לא את הכיבוש עצמו, שהרי אח"כ יעזבו את המקום ויכנסו לארץ דרך יריחו. רק רוצים הם לנצח. מבינים כי הכרחי לנצח, כי הכל מוטל על כפות המאזנים, כי ככה אי אפשר להמשיך ולמצרים אי אפשר לחזור. ולכן נודרים כי הכל יוחרם לה', הכל ישרף. תהי זו מלחמה של "או או", של התמסרות מוחלטת לה', ואז "היא תצלח". ואף אם לא ילך ארון ה' לפניהם בהדרכת משה (שכן אם ארון ה' עלה איתם, יחד עם משה, מה המקום לנדר ולספק?).

כח המרירות

נראה כי פעם אחרת תצלח מפני שהכח המניע את ה"חוצפתא" יהיה המרירות והרגשת הכורח (ובכורח יש ממד של הוראה אלוקית נסתרת, הוראה כזו שכמעט כופה את עצמה בלא להותיר מקום לבחירה חפשית). זאת לעומת המעפילים הראשונים שמעשיהם נבעו מהעזות והזלזול בפער שבין האדם לה' האומר "אל תעלו".

במילים אחרות: אמנם להיות כה' אי אפשר על פי כל יושר והכרה הוגנת של האדם את מצבו, אבל ככל שמחריפה ההתפכחות מן הכח, ככל שמחמירה המצוקה האנושית, צף בנפש הכורח כי כפל-כפליים גם אי אפשר שלא להיות כה'! אין קיום מבלעדי ה'. ואותה המרירות היא המזינה את הדילוג הקדוש לצאת מגדרנו לגמרי ולהצליח להזדהות עם ה', עד שלבסוף "וישמע ה' בקול ישראל" (והחכם יעמול בחכמתו להקיש אל המרירות הנוראה שהיתה בדורותינו ואל ההעפלה שבאה בעקבותיה).

הקצף במלחמת מואב

לאור האמור יבואר מה שמסופר בספר מלכים על המלחמה שבה חברו יחד ישראל ויהודה עם אדום נגד מואב (מלכים ב' פרק ג). במלחמה זו ניבא אלישע את הנצחון, ואף הדריך כיצד להלחם מלחמת השמד – "וכל עץ טוב תפילו" – אך למרות זאת כאשר מלך מואב הקריב את בנו בכורו עורר הדבר קצף על ישראל והכשיל את מלחמתם: "ויקח את בנו הבכור.. ויעלהו עולה על החמה ויהי קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישבו לארץ". באותה הזדמנות, האויב גילה מסירות נפש, בהקריבו את בנו לה' (שעל כן הקריבו על החומה, ולא על הבמות המיוחדות לאליליו), ומסירות הנפש הזאת עוררה קטרוג על רצונם של ישראל ללכת "עד הסוף", בעוד יהושפט מלך יהודה חובר אל משפחת אחאב הרשעים, למורת רוחם של נביאי ישראל.

השארת תגובה