תמוז במקדש – ר' עודד כי-טוב

תמוז במקדש – ר' עודד כי-טוב

הפרק החמישי מסדרת המאמרים "המקדש בשנה".

א – חדש הראיה והיראה

החדשים תמוז-אב, באים בשנה כבני זוג, כרוכים ותלויים זה בזה וזוקקים זה לזה. כנגדם בנפש – חושי הראיה והשמיעה, כאמור בספר יצירה. ולעומתם בשבטים – כפי סדר האריז"ל המכוון את חדשי השנה כנגד סדרן של הדגלים – ראובן ושמעון, הקרויים על שם הראיה והשמיעה.

ובעולם (=מקום) – יחס ירושלים העיר אל המקדש הבנוי בתוכה, כיחס תמוז אל אב שלאחריו, ומן הקלקול אתה למד על התיקון: כשם שבקיעת העיר בתמוז גוררת חורבן הבית באב שלאחריו, כך בתיקון, חדש תמוז מוכן ועומד לבנין העיר כחומה מקיפה למקדש אשר גמר בנינו, שכלולו בתפארתו ושכינת הכבוד בתוכו באהבה שלימה, מיוחסים לחדש מנחם-אב כמו שיתבאר במקומו בעזהי"ת. נאה לנו אפוא לעסוק בחדש תמוז במקומה של העיר, עיר שלם, בחיי המקדש וזיקתה אליו.

וכאן מקום להערה אחת: יום כ"ח אייר שזכינו בו לישועות בדורנו, לעניות דעתנו אין שמו נאה לו לקרותו "יום ירושלים", שכן כפי שנתברר לא נתגלה בו דבר וחצי דבר ממעלת ירושלים ולא נמצאה שום אחיזה מעשית לביטוי קדושתה שלעולם עומדת היא – כדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה – בזיקה אל המקדש אשר מקומו נזנח בעוונותינו, אוי לה לאותה בושה! עיקרה של אותה ישועה בכיבוש חלקי ארץ הקדש ופתיחתם להתנחלות יהודית כהמשך לראשית הריבונות שזכינו לה באייר המוכן ועומד לגילוי קדושת הארץ, כמבואר במקומו, ואילו בחינת ירושלים מצפה ועומדת לגילויה, הנאות לדעתנו לחדש תמוז שבו הובקעה העיר.

ירושלים "אורו של עולם" (ב"ר נט), על שם היראה והראיה נקראת. "ירושלים = יראה-שלם" – שלמות היראה הבאה מכח ראיה שלימה את פני האדון ה' (ראה ב"ר נו). וכן מפורש בתורה אצל מצות מעשר שני הנאכל בירושלים "ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' – למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים" (דברים יד). בלשון חכמים קרויה היראה "תרעא לדרתא" – שער לדירה (שבת לא, ב), שאי אפשר לה לדבקות של אהבה והתייחדות עם המלך במעונו, אלא כשקדמה לה חומת היראה המקיפתו, זה השער לה' צדיקים יבואו בו. התגובה הראשונה להופעת המלך ראוי לה שתהא ההתכווצות של אימה מפחד ה' ומהדר גאונו, ורק לאחר מכן הופכת היראה לחשיקה ודביקה וחפיצה של אהבה בתענוגים. וכך כל הבא אל "עיר האלקים", נעשה "ערני לאלקות" – חושיו מתחדדים ביראה-שמתוך-ראיה, והריהו מוכן ליכנס אל המקדש – "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם – ונקומה ונעלה בית א-ל" וגו' (בראשית לח).

אע"פ שמצד הקב"ה "אנכי" קודם ל"לא יהיה לך", "זכור" קודם ל"שמור", אהבה קודמת ליראה, וכן המקדש שרש ומקור לקדושת ירושלים – הרי מצד עבודת האדם הבא מבחוץ, מרחוק, ומלמטה למעלה, היראה ב"סור-מרע" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – קודמת ומשמשת תנאי לאהבה של "עשה טוב" ולגילוי "אנכי ה' אלקיך". לפיכך תמוז קודם לאב, וחומת-אש-היראה שמסביב, קודמת לכבוד אשר בתווך.

כך בתיקון. ואילו בקלקול – היפוכו של דבר. ריבוי אורו של תמוז, שבו חמה בתקופתה ובו עמדה חמה ליהושע, עלול גם להביא ליראה-זרה הנותנת-ממש ועושה אלהות מכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת. משל לאותו הדיוט אשר למראה המלך המופיע, נוטה לצדדים ונותן עיניו ולבו ללגיונות המקיפים את המלך ו"יוצא מכליו" לנוכח ריבוי גווניהם ויקר תפארת לבושיהם, וכשבא המלך וקרב אליו – מצאו שהפליג, ואף הוא חומק-עובר וסר מעליו. וכך נעשה העגל בתמוז ונשתברו הלוחות ונשרפה התורה, והעמד צלם בהיכל. תחת "שמש ומגן ה'" – איוו להם אלהות הרבה והשתחוו לשמש ולירח ולכל צבא השמים ונעשית להם החמה – לחימה עזה, נפרצה חומת המגן מן השמש ולהט אותם היום הבא – "הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, רשעים נידונים בה וצדיקים מתענגים בה".

וממעשה העגל בתמוז, קלקול ופירוד הראיה-היראה, נמשך ויוצא מעשה המרגלים באב, קלקול האהבה והפיכתה לשנאה וריחוק ונידוי ויאוש מוחלט – "בשנאת ה' אותנו" וגומר, עד – "במדבר הזה יתמו ושם ימותו". ובמעשה המרגלים גופו – עיוות הראיה – עינם הרעה בהלכם לתור את הארץ בתמוז, הוא הגורם לקלקול השמיעה באב, בהשמיעם דבריהם אל כל העדה, ויבכו העם בלילה ההוא בכיה לדורות.

ובחזון יחזקאל הנביא – "ויבא אותי אל פתח שער בית ה' אשר על הצפונה, והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז" (יחזקאל ה), ומיד – (שם ט) "ויקרא באזני: קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחתו בידו" (=לנתץ העיר והמקדש).

והנה, אף על פי שתמוז שם עבודה זרה בכתוב הנזכר, והוא אליל הצמיחה כידוע לחוקרי ספרי ע"ז, מכל מקום עלה עמנו השם הזה מבבל עם שמות שאר חדשים ונקלט בישראל. ויתכן לומר בטעמו של דבר, לפי שכך היה פולחנו של האליל הזה שמבכים בכל שנה בחדש תמוז, שבו מתיבשים וקמלים הצמחים – את גויעתו, נמצא שיש כאן רמז של תיקון: ביעור גמור של עבודה זרה ותיקון עוון העגל שרש חטאי ישראל, "והאלילים כליל יחלוף" – שהוא עיקר סגולת חדש זה, שלימות היראה בבנין ירושלים – "לא יבוא עוד שמשך וגו' כי ה' יהיה לך אור עולם ושלמו ימי אבלך, ועמך כולם צדיקים וגומר – אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה ס) – אמן כן יהי רצון.

ב – בטל התמיד

במערכת המקדש גופה, מבטאת עבודת התמיד, "קרבני לחמי לאשי", וקרבנות הציבור של-חובה בכלל, את צד היראה והעבודה, ואילו השלמים, וקרבנות נדבה של יחיד בכלל – מבטאים את צד האהבה והשלום השופע מן המקדש אל לב כל אישי ישראל. ולעולם חובת-היראה קודמת לשלימות-האהבה, לפיכך "לא יהא דבר קודם לתמיד של שחר"; העולה עולה ראשונה ועליה יושלמו כל הקרבנות כולם, ואף היא, העולה, סוגרת וחותמת את קרבנות היום ולא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערביים. נמצאת עבודת-החובה מקיפה כחומה את נדבת האהבה. וכן בדברי חכמים (שבת לא) נמשלה היראה הן למפתח השער החיצון והן לפנימיות הדירה. ובלשון חכמת האמת סדר המדרגות הוא: "דחילו-רחימו רחימו-דחילו" היינו יראה תתאה, "יראת המלכות", למטה מאהבה תתאה, "אהבת עולם"; ואילו יראה עילאה – "ירא-בשת" – למעלה אף מאהבה עילאה, "אהבה רבה".

יחס זה שבין עבודת-התמיד וזבחי-הרצון, קיים ועומד בקרבנות היחיד שברגל: עולת הראיה – ולאחריה שלמי החגיגה והשמחה.

לפיכך יום קלקול היראה במעשה העגל והעמדת צלם בהיכל, אף הוא יום ביטול התמיד, כמו ששנינו בסוף תענית, וממילא נשמע כי חידוש עבודת התמיד הוא גופו מוליד יראה בלב הבאים בשערי העיר ומטהר ומנקה אותם מכל שמצה, וכן דרשו רבותינו (במד"ר כא): "העם היושב בה נשוא עון" – מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון, תמיד של שחר מכפר עוונות של לילה ותמיד של בין הערבים מכפר עוונות של יום.

נמצא שירושלים העיר כולה הסמוכה ונראית למקדש, ניאורה תדיר באורה של עבודת התמיד, לומדת יראתו של מי שהזהיר על המקדש, ומתבשמת מריח הקטורת (יומא לט) – והרי היא כולה כעין "מעמד" למקדש. וכך שנינו במסכת תענית (פ"ד משנה ב) שעיקר מעמדות הקרבן בירושלים: "על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים". דלתותיה של העיר הננעלות בלילה מוציאות אותה מכלל "רשות הרבים" הפרוצה לכל רוח, ונעשית כולה כעין חצר חיצונה למקדש (עיין עירובין ו), וכן שוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום (פסחים ח) מן הטינוף ומן הטומאה, שכן רוב אנשי העיר אוכלי חולין בטהרה הן, סיג ומשמרת לאכילת קדשים, וכן רוב בשר הנאכל בה לקוח מכסף מעשר שני (ראה פסחים ח) שדינו להאכל בטהרה ושמחה.

ג – עיר הצדק, קריה נאמנה

וכשם שירושלים שואבת יראה-עילאה "ירא-בשת" מעשן המערכה, כך היא לומדת "יראה תתאה", "יראת המלכות" מן ההוראה היוצאת מן הסנהדרין היושבין אצל מזבח. לא נתחלקה ירושלים לשבטים (יומא יב), ואין בה בית דין עירוני או מחוזי, שכן היא "תרומה מכל ארץ ישראל" (אליהו זוטא ב) וכל כולה "קהלתה" של סנהדרין גדולה, ואף הם, חכמי הסנהדרין קרוים בדברי רבותינו ז"ל: "בונות ירושלים" (שהש"ר א, לו). אותה הוראה היוצאת מן המקדש אל כל הארץ בדרך תביעה ודרישה-מתמדת, מתקבלת בירושלים-עיר-היראה, מתוך נכונות והזדהות, ו"מוכיחה את עצמה" בשלימות מפוארת, נמצא שירושלים היא "שדה המבחן" הראשון למשפט התורה, וזה טעם סמיכות תמוז לסיון שעיקר ענינו: ביסוס החוק והמשפט היוצא מהר המוריה, כמו שנתבאר במקומו.

לפיכך הפליגו חכמים בשבחה של ירושלים שהיתה מבונית בכל טובה וברכה וחכמה ותיקון שנטלה מהן במדה גדושה, ולא נחה דעתם עד שאמרו: תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים – ואחד כל העולם כולו (קידושין מט), ומי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מימיו (סוכה נא).

ועוד אמרו בשבח ישובה: מעולם לא ניזק בה אדם ולא נפגע בה אדם, ולא נפלה בה דליקה ומפולת (אבות דרבי נתן לה); לא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים (אבות פ"ה); ולפיכך – הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין (משנה סוף כתובות). בה מתרוממת קרנם של צדיקים (מגילה יז), וממנה הם מבצבצין ועולין לעתיד לבוא (כתובות קיא).

ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו, וירושלים – בכל ארץ ישראל, והמקדש – בכל ירושלים, "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'".

*

ממוצא הדברים יש לנו ללמוד דבר קשה: כשם שירושלים פתח גן עדן – כך היא "פתחה של גיהנם" (עירובין יט), וכל מי שזיכהו ה' לישב בירושלים, ואין עיניו ולבו שם, במקום המקדש כל הימים, לחשוב מחשבות ולפתוח פתחים לחידוש עבודתו ובנינו, הרי עצם ישיבתה רעה לו, כי כן – יראתה-ראיתה של העיר יש בה סכנה שתתגלגל ליראה של עבודה זרה. ואם, אבוי, עלתה לנו בדורנו לראות פריצים באים בשערי העיר הזאת להפכה ל"מרכז שלש הדתות", עיר "בינלאומית" שבתי יראה פורחים בה וקול פעמוניהם נשמע בה ברמה, ו"שלטון החק" הזר והמנוכר ממנה יוצא לבלע כל קודש – הרי הקולר תלוי בצוארם של יראים וחרדים שסבורים לישב בה בשלוה והבית הזה החרב אינו בראש מעייניהם, "לאו אינון נטורי קרתא – אלא חרובי קרתא".

אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!

כתיבת תגובה