תמוז: ובחרת בחיים – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

מיתוס התמוז היה טרגדיה סוחטת דמעות, אך אפשר ללמוד ממנה איך לתקן דפוסים טרגיים בחיינו שלנו. מתוך דף 'התחדשות' מעובד ע"י ניר מנוסי.

אנחנו רגילים לזהות את שמות חודשי הלוח העברי – תשרי, חשון, כסלו וכו' – כיהודיים, אך למעשה מקורם בבלי והם 'היגרו' ליהדות רק בזמן גלות בבל. מפתיעה מכל היא הסכמתה של היהדות לקבל את המלה 'תמוז': מדובר בשמו של אליל נוכרי שאף הוצב בבית המקדש. כיצד זה הסכימה היהדות, שיותר מכל באה להלחם בעבודת האלילים, לקבל שם זה כאחד מחודשיה?

לפי החסידות הפתרון העמוק למשהו שלילי אינו סתם לפסול אותו אלא גם לתקנו: לאתר את שורשו הרוחני הגבוה ולהצמיח ממנו משהו חיובי. בחירתה של היהדות לאמץ את המלה תמוז רומזת לנו ששלילת עבודת האלילים היא רק שלב ראשון בדרך לתיקון שלה. איפה שהוא, איך שהוא, מוכרח להיות איזה יסוד אמיתי למשיכה האנושית לאלילות, וחודש תמוז הוא הזדמנות לחפשו ולתקנו.

תמוז: הגיבור הטרגי הנצחי

מה היה פולחן התמוז? הרמב"ם מביא אגדה המספרת כי הוא היה נביא של אליל השמש שמלך רשע הרג אותו ב"מיתה משונה", כל האלילים האחרים התקבצו מכל העולם לספוד לו, ומאז יש לעלות אליו לרגל כל א' תמוז ולהצטרף לקינתם. במקום אחר מתואר שהתמוז עצמו היה פסל חלול עם עיני עופרת שהיו מחממים אותו מבפנים, והעופרת הנמסה היתה נוטפת על לחייו ונדמית כדמעות. הוא בוכה, הסבירו כהניו, בתחינה שיביאו לו מנחות וקורבנות. 'בכי' התמוז פרט על רגשי ההמון ובעיקר הנשים, עליהן נאמר שהיו מתקבצות ו"מְבַכּוֹת את התמוז" (יחזקאל ח, יד). המלה תמוז עצמה פירושה חום בארמית, ואכן התמוז קשור מאוד בחום: מעבר לכך שחיממוהו ושהיה קשור בשמש, הוא גם בישר על בוא העונה החמה ועורר חמלה בלב האנשים.

מתמונה זו עולה כי התמוז היה ה'כוכב' של טרגדיה קדומה, עתיקה אף מהטרגדיות היווניות, שסחף אחריו עדת מעריצות. יש לשער שהוא היה צעיר ויפה, ושהעולים לשחזר את סיפור מיתתו קורע הלב עברו מעין זיכוך רגשי. אך כמו בהרבה טרגדיות פופולריות, מדובר היה במניפולציה זולה למדי, 'עבודה בעיניים' באמצעות דמעות הוליוודיות מלאכותיות. מסיבה זו, גם החום שעורר התמוז בלב היה שטחי. ההזדהות חולצה מהאנשים בכוח ולא היתה עמוקה ואמיתית. אפשר לומר שפולחן התמוז היה 'סוחט הדמעות' הראשון בעולם.

אלילות התמוז חלפה מן העולם, אך הדים ושרידים שלה עוד נוכחים בכל מקום. הנצרות למשל היא אחד מגלגוליה המובהקים. הנצרות היא דת טרגית המייצגת אוירת נכאים וסבל, ושבמרכזה עומד 'משיח' שהוצא להורג במיתה משונה, שמוצג לרוב כדומע, ושחסידיו נדרשים לחוות עמו את ייסוריו ומיתתו (עד כדי הזדהות פיזית ממש בטקס המיסה הקתולי).

גם בתרבות החילונית המודרנית ניכרים אותותיו של פולחן התמוז. שירי דיכאון, סרטים סוחטי דמעות, ובעיקר פולחן האישיות סביב כוכבים שמתו בגיל צעיר (ובגלל סגנון חיי הכוכבים יש לא מעט כאלה) – כולם גרסאות חדשות של פולחן התמוז, המביאים מיליונים להדליק מציתים באולמות מוחשכים, לבַכּות את כוכביהם ולעלות לרגל לקבריהם. והיום כמו אז קהל היעד העיקרי הוא נערות שסבלו של האליל הכי נוגע ללבן.

אם הנצרות והערצת הכוכבים אינן נוגעות לכם, שימו לב שאלילות התמוז יכולה להתגנב גם לתוך נפשנו פנימה. אכן, דוקא אלו שלא מתפתים למושאי הערצה חיצוניים עלולים יותר מכל לברוא לעצמם דימוי עצמי טרגי ובאופן לא מודע להתחיל לסגוד לו. כאשר אדם מספר לעצמו שחייו הם טרגדיה, שוקע לרחמים עצמיים ומחכה לרחמיהם של אחרים – הוא למעשה מפסל בתוכו דיוקן עצמי בדמות התמוז, מייצר את דמעותיו שלו ומשתעבד לעבודת אלילים עצמית.

סוף עונת התמוזים

אימוץ המלה תמוז לאחד מחדשי השנה העברית אומרת שניתן לקחת את משיכתנו לגיבורים טרגיים – וכן את נטייתנו לברוא עצמנו בדמותם – ובמקום להיטלטל בין דיכוי שלה להתמסרות אליה, לבחור בדרך התיקון המעלה אותה. דבר זה נעשה בשני שלבים.

השלב הראשון הוא לקרוא לתרבות הדיכאון בשמה: עבודת אלילים שבאה לסחוט מאיתנו רגשות שטחיים (ועל פי רוב גם לא מעט מזומנים). ישנה משיכה נכונה לגיבורים ומורים וישנו עצב עמוק ואמיתי, אך לא אותם מעוררת תרבות הדיכאון. היא מייצרת רגשות מלאכותיים שכל תפקידם הוא שנתמכר אליהם, ושנשקע ביאוש כך שנזדקק להם שוב ושוב. כפי שהאמונה באליל היא גזירתה של פיסת מציאות אחת והאלהתה, כך גם תרבות העצב מבודדת חוויה נפשית אחת, מקרינה אותה על מסך ענק ויוצרת את האשליה שזו האמת במלואה (אכן, אחת המלים לאליל היא "עצב"). זיהוי הדכאון כאליל בא לנער אותנו מההשתעבדות אליו ולהזכיר לנו, שכמו שבחרנו להאמין בו אנו יכולים לבחור להאמין ב"אלֹקים חיים" טוב ומיטיב: "החיים והמוֶת נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים"(דברים ל, יט).

אך שלב זה אינו מספיק. הוא אמנם מנפץ את אלילי העצב המלאכותיים, אבל מצד שני מסתכן ביצירת חיים שכליים וקרירים עם נטיה לאופטימיות זולה. בעולם שסתם בוחר בחיים, כל מי שקצת רגיש לעומקי המציאות יביט בהורים ובמורים החייכנים ויזהה שיש כאן שקר, ואם לא יהיה מענה עמוק ואמיתי לרגש שלו הוא שוב ימצא מקלט בחיק גיבורים 'תמוזיים' למיניהם. ואמנם, לפי היהדות המעבר מאמונה באלילים לאמונה בה' הוא דו-שלבי. ברגע הראשון נראה שעוברים מעולם אלילי שבור לעולם נברא, מושגח ומלא תקווה. אך התלמוד עושה הבחנה מדהימה בין חיצוניות ה' לפנימיותו: כלפי חוץ מפגין ה' "עוז וחדוה", אך על המתרחש ב'חדריו הפנימיים' נאמר "במסתרים תבכה נפשי" – ה' בוכה על הגלות והשבר של העולם. יש כאן מעבר מעצב חיצוני המופנה כלפי העצמי (pity וכן self-pity) לעצב עמוק יותר הלובש צורה של אכפתיות ורצון להיטיב עם הזולת (compassion). העצב הפנימי הוא אכן רגש עמוק ויש לו הרבה מקום, אבל ניתן להגיע אליו רק לאחר שמנפצים את הסגידה לעצב הנרקיסיסטי של הטרגדיה.

אותו תהליך ניתן ליישום לגבי מושאי הערצה אנושיים: רצוננו לחפש מודל חיקוי ולקבל ממנו השראה אינו שלילי, אך יש לנתבו כראוי. במקום כוכבים שקועים בעצמם ועטויי הילה טרגית, עלינו לחפש דמות שמצד אחד הכריעה בבירור לטובת דרך חיים חיובית ושמֵחה, ומצד שני חוֹוה את צער העולם – ראשית של העם היהודי כולו, ובהרחבה של האנושות הבריאה כולה – ומשתמשת בו כדלק לצאת החוצה ולשפרו.

השארת תגובה