המקדש בשנה – אדר במקדש – ר' עודד כי-טוב

המקדש בשנה – אדר במקדש – ר' עודד כי-טוב

הפרק הראשון מסדרת המאמרים "המקדש בשנה", ובתחילתו פרקי-מבוא להתבוננות של "עולם-שנה-נפש".

פרקי מבוא

א – "קומות" שונות של מקדש

אנו נוהגים, ברגיל, לעסוק במקדש בבחינת מקום. היינו מיקומו בעולם, צורתו, תבניתו, מדותיו, טיב החמרים ודרכי הבנין, ובקיצור – איכותו הפיזית במישור הגשמי, המוחשי. רוב המקורות שבידינו עוסקים בדרך הטבע בממד זה.

ואולם, כפי הידוע מספר יצירה, כל נושא מופיע בשלשה ממדים שסימנם עשן – עולם, שנה, נפש. כלומר מלבד בחינת המקום, ניתן להתבונן בכל דבר גם באספקלריא של זמן וגם באספקלריא של אדם כעולם-קטן. כשם שיש למקדש קומה פיזית בעולם, כך יש בו "קומה שלימה" המתגלה במחזור השנה לחדשיה, וכך יש בו "קומה נפשית" שלימה המשתקפת באישים הנגשים אל הקדש, במיני הקרבנות ובדרכי ההקרבה. ומאליו מובן: כמו שהמקדש הוא "נויו של עולם" ומקומו "מבחר המקום", כך שנתו של מקדש היא "מיטב הזמן" ובירור ועילוי למושג הזמן בכלל, וכך הביטויים הנפשיים המתייחסים אל המקדש מפתחים ו"משיבים" את הנפש לרבדיה, להיותה כולה מרכבה לשכינה.

גם זאת ידוע מכתבי חסידות, שממד הזמן יש לו אופי של "ממוצע המחבר", של "בריח התיכון" הקושר ומצרף את מימד המקום לממד הנפש, כי על כן יש בו משניהם: מצד אחד תחושת הזמן היא מעין חויה נפשית, ומאידך הזמן מתייחס ונערך אל מול המקום, כידוע במדע המודרני וכפי שרמוז בעצם המושג "עולם" שמשמש בלשון הקדש גם לביטוי מכלול הזמן (בעיקר בלשון מקרא), וגם לביטוי מכלול המקום (בעיקר בלשון חכמים).

אפשר שהחסר בממד המצרף, הוא היום המעכוב העיקרי המונע בעדנו לגשת ברצינות אל כינון המקדש. אדם בן דורנו מוצא ענין רב בעיסוק הנפשי, מפתח מודעות ורגישות לתהליכי נפשו וצרכיה, ומחפש להם אפיקי ביטוי יוצרניים; אבל זר ומוזר בעיניו למקד פעילות רוחנית-פנימית זו אל "מקום" מוגדר, גשמי ו"אוביקטיבי". יתכן אפוא שהתבוננות במקדש כדבר חי ומתנועע ההולך וזורם ברצף השנתי, תגשר ותקשר את הממדים לכלל ההרמוניה שהכל מייחלים לה.

מתוך היבט שונה במקצת ניתן להגדיר את הדברים כך: ישנו בעולמנו מתח, ואפשר לומר גם: שבר, בין המדע, שהוא מכלול המציאות החיצונית האובייקטיבית הניתנת למדידה ותיאור מדויקים למדי, לבין האמנות – שהיא מכלול התחושות הפנימיות הסובייקטיביות, הפורחות באויר. התורה (השוה במספר למדע ואמנות ביחד) הנתונה לנו מסיני ירדה משמים ארצה בכדי "להפגיש" ו"להשלים" בין השניים, בין עליונים ותחתונים, בין רוח וגשם ובין גוף ונשמה. לעניננו – בין מדע המקדש, הלכותיו ומדותיו מוצאיו ומובאיו, בבחינת מציאות מושלמת בזעיר אנפין, לבין חוויית המקדש השוכנת בנפש כל איש ישראלי בצורת געגועים מופשטים לכל היפה והנשגב, הטהור והקדוש – עומדת תורת המקדש, תורה הקרויה דרך, היינו תהלוכותיו, תפקודיו, פעילותו ותנועתו לאורך השנה.

בחרנו על כן להתרכז כאן במימד השנה מתוך התבוננות בארחות המקדש מדי חדש בחדשו, תוך-כדי עיון באפיים של החדשים בכלל, בתקוה ותפילה שאגב עיון יעלו בידינו גם כיווני פעולה מעשיים ויפתחו לנו שערים לבוא בם בית ה'.

ב – חדש-קדש

הדמיון הלשוני בין שני המושגים שבכותרת, בהחלט אינו מקרי, כפי שמעיד גם הביטוי קידוש החדש. ידוע היטב כי קידוש החדש ועיבור השנה מסור בעיקרו של דבר בידי בית דין הגדול היושב בעזרה דוקא, וכפי שלמדו בגמרא מן הכתוב "כי מציון תצא תורה ודבר ה מירושלים". "דבר ה" זו הלכה, היינו דברי תורה המתחדשים והולכים בפיות חכמי תורה-שבעל-פה "יודעי בינה לעיתים" לדעת מה יעשה ישראל בחילופי הזמנים לגווניהם. שכן מלבד דברי תורה-שבכתב, הסדורים ועומדים מששת ימי בראשית, אשר בהם "הביט הקב"ה וברא את העולם", כלשון חז"ל, משפיע הקב"ה חידושי תורה בכל שעה בפיות חכמי ישראל ובהם הוא מחדש את עולמו ו"מכוון" אותו. המקום הנאות לקליטה שלימה של דבר ה' הוא כמובן מקום המקדש בירושלים, ה"גבוה" מכל המקומות ו"משתיתו של עולם", אשר ממילא משם רק משם ניתן "לראות את החדש" – לקבל תמונה לא מעוותת של הדברים המתחדשים והולכים בעולמו של הקב"ה ול"הדריך" אותם כדבעי.

אותה "עליה" שהיו עולין לה בסתר לקדש החדשים ולעבר את השנים (סנהדרין פרק א), בהר הבית היתה, והיא היא אותה "מעלה בהר הבית" שעל-גבה עמד בן-זומא וצפה בששים רבוא אוכלוסי ישראל בבוא עם הארץ לפני ה' בחדשים וברגלים, וברך "ברוך חכם הרזים" (ברכות פרק ט). כי אכן רק מתוך צפיה מקיפה בשרשי נפשות ישראל המרוכזים סביב המקדש ומכוונים לבם אל מקום אחד, ניתן לרואים לראות את החידושים המופלגים השונים והנפלאים המתגלים בכל עת, ואיך עם זאת – כולם שייכים ומובילים אל האחד היחיד המיוחד, כי כל פעל ה' למענהו – לקילוסו. אותה אחדות שבתוך הריבוי, היא היא הרז המתגלה לחכמים בעלייתם, ולכן כל דבריהם דברי אלקים חיים, כעין דברי נבואה הנחתמים בחותם של מעלה, עד שכביכול הקב"ה אומר לפמליא שלו "אני ואתם נמתין לבית דין של מטה", כידוע בדברי רז"ל. וכך מצינו שהופיעה בת קול באותה עליה ואמרה: יש בכם אחד שראוי שתשרה עליו שכינה וכו'.

ואם התירו פעמים לעבר שנים ולקבוע חדשים בחוצה לארץ, הרי זה רק לפי שעה, לחכם שלא הניח כמותו בארץ ישראל, כגון רבי עקיבא כשיצא לגולה, והרי זה כאילו שכינה יצאה ממקום משכנה וגלתה עמו. ואולם משעה שגדלו ה"גדיים" שבארץ ישראל ונעשו "תיישים", שוב אין אותו חכם – אפילו גדול הוא מהם בחכמה – רשאי בכך, ואם לא קיבל עליו – מנדים אותו, כידוע בגמרא מעשה דחנניא בן אחי רבי יהושע. וידועה שיטת הרמב"ם בהלכות קידוש החדש ובספר המצוות שאלמלא ח"ו בטל מושבם וקביעותם של ישראל מארץ ישראל מכל וכל – "חלילה לא-ל מעשות זאת!" – בטלו מועדות לגמרי. שאין הקידוש בחוצה לארץ אלא בגדר חישוב המסתמך על ומכוון לפעולת קידושם של חכמי ארץ ישראל, שרק בידם הדבר מסור.

גם חדש במובן של ירח רומז כידוע לישראל שמונין ללבנה ונמשלו בה "והן עתידין להתחדש כמותה". הציפיה לירח לקדשו בזמנו היא סמל חשוב לצפיית הגאולה בכלל וערנות ורגישות לסימניה המוקדמים – ערנות הנותנת ממילא כח ומקום בראש למעשה ידי אדם (ראה שער אב במקדש). נמצא שכל פעולה שאנו עושים לחידוש המקדש הרי היא מינה-ובה גם קידוש החדש במובן העמוק ביותר, כלומר זימון וכיוון והדרכת חידושי הזמן שיהיו מסורים בידינו ומאירים לפנינו, והיא חכמתנו ובינתנו לעיני העמים אשר יראו כי שם ה' נקרא עלינו ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.

גם במונחי הקבלה ידוע ומפורסם, כי הקדש לעולם הוא שייך לספירת החכמה שהיא ההברקה הראשונית של התודעה יש מאין; החידוש הראשון, האור הראשון המאיר מסוף העולם ועד סופו וסוקר הכל בסקירה אחת בטרם יתפרט ויתפרד לריבוי חלקיו בספירת הבינה. הרי אפוא שכל חידוש אמיתי בעולם, מן המקדש הוא יוצא. כי "זה שער השמים". נפתחו השמים – ואראה מראות אלקים (ואכן עיקר הופעת אור הנבואה בישראל עומד לעולם בזיקה עם המקדש, החל במשה ששמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים, המשך בשמואל הנער אשר קול ה' ממקומו קורא אליו "ונר אלקים טרם יכבה" בו, וכלה ביונה הנביא ש"נתפס" לנבואה בעליתו לרגל). לפיכך קרוי המקדש בלשון רז"ל (בבא בתרא פרק א) "אורו של עולם".

ממוצא הדברים אנו רשאים להסיק, כי גם היום, כשהמקדש בחרבנו, לא נוכל להשכיל-על-דבר-אמת ולהבין לאשורם המאורעות המתחדשים לבקרים – וממילא לפעול נכונה ביחס אליהם – אלא ב"עינים של מקדש". כביכול עלינו "לסנן" ראייתנו הכללית שתעבור תדיר דרך מסננת זו, וככל שנרבה ונתמיד בכך, תיטב ההסתכלות וסופה להתקיים.

ועוד זאת למדנו, כי ראיה כגון זו, גם של גדיים שזה מקרוב נעשו תיישים, כוחה יפה לראות את החדש מראייתם של גדולים וטובים העומדים בריחוק מקום…

אדר במקדש

א – שקלים

שנתו של המקדש מתחילה כידוע בניסן – שהוא ראש השנה לחדשים (=חידושים בכלל – ראה במבוא), לרגלים, ולמלכות ישראל – וכן הוא "ראש השנה לתרומת שקלים" (ראש השנה פרק א'). שכל צרכי קרבנות הציבור נעשים מן הכסף החדש המובא בית ה' בשנה זו דווקא, כפי שאמרה תורה: "זאת עולת חדש בחדשו" – "חדש והבא קרבן מתרומה חדשה", ובאחד בניסן מורמת לראשונה "תרומת הלשכה" מכלל הכסף המתקבץ – והעתיד להתקבץ – בשנה זו. ואף על פי כן דומה שנאה להתחיל בתאור סדר שנת המקדש מאדר דווקא – החדש המוקדש כולו לאגירת השקלים ואיסופם מכל תפוצות ישראל. באחד באדר משמיעין על השקלים (להכין כל אדם שקלו); בחמשה עשר בו שלחנות יושבין במדינה (לגבותם מיד השוקלים); בכ"ה בו שולחנות יושבים במקדש (לקבל את המתקבץ במדינה), ומאותה שעה ממשכנין את כל מי שלא שקל שקלו. נמצא שעיקר התרומה, במשמע של נדבת לב, שעליה מתבססת ומושתתת וממנה מתכלכלת כל עבודת המקדש בשנה העתידה לבוא – מכחו של אדר היא באה.

ננסה לעמוד על שרשה ומהותה של התרומה, ועל שייכותה לאדר דווקא, מתוך עיון בשלשת המונחים המשמשים בה, מחצית, שקל, כסף.ונתחיל מן האחרון.

כסף רומז בכל מקום לכיסופים. לא על חנם שימש ברוב הדורות חומר הכסף דווקא למטבע היוצא בהוצאה, בכסף גלומים ומרוכזים כל חשקיו וכיסופיו של אדם בטרם יתפרטו לחלקיהם, יתממשו ויתמלאו, נמצא שהכסף דווקא מבטא את החשק הטהור, הכיסופים שבאדם. המקדש "ניזון" ומופעל אפוא מכח אותו חשק טהור שאדם מישראל "מזהה" אותו כמכוון ומיועד לעליה, להתקדשות להתקרבות ולהתמסרות כלפי שמים. כיסופים אינסופיים אלו הם הערובה שלא ישלוט הרקב במקדש, שלא תכנס העבודה לשגרה המביאה לידי סיאוב, שכך תכונתו של הכסף ש"אין הרקב שולט בו" כדברי חכמים במסכת יומא. וכן דרשו "אוהב כסף לא ישבע כסף" – אוהב מצוות לא ישבע מצוות. כי כן "הנפש לא תמלא" – התשוקה והצמאון לא-ל חי שאין לו סוף וגבול אי אפשר שיהא להם הפסק. ענין זה בולט ביותר במשכן שעשה משה, אשר מתרומת שקלי הכסף דווקא נעשו האדנים לקרשים שעיקר ענינם ותכליתן – שלא ישלוט הרקב בעץ. המשכן בנוי מחומרים רבים, מהם יקרים מן הכסף, ואולם התשתית שעליה הוא נסמך – יצוקה משקלי הכסף דווקא, שאין הרקב שולט בהם. ולפיכך לא שלטו בו במשכן ידי האויבים והרי הוא גנוז לעולמי עולמים כדברי רז"ל.

שקל – רומז על שוויון-ערך, "שקול זה כזה", כי כן המצוה בשקלים: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. המקדש כולו בנוי מתרומות חפשיות – "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", אבל שרשיו ויסודותיו, האדנים למשכן וקרבנות הציבור, שוים לכל נפש ואין אדם יכול לומר לחברו: חלקי בעבודה גדול מחלקך. כי כן בכיסופים שבעצם הנפש(בגימטריא שקל) אין יתרון ולא ניכר שוע לפני דל, שכך קיימא לן: אין דוחין נפש מפני נפש. [וכאן אציג פרפרת אחת ששמעתי בענין זה: ניתן לחלק את מכלול טיפוסי-הנפש בישראל לארבעה סוגים, "כנגד ארבעה בנים" – הטיפוס העיוני, ה"חכם" האינטלקטואל, שנכנה אותו "יודע ספר"; הטיפוס הנלהב, האופטימיסט והאידיאליסט שנכנה אותו "חסיד שמח"; הטיפוס הזהיר, השמור, המסודר והממושמע שנכנה אותו "צדיק יסוד עולם"; ואחרון אחרון – הכולל את כל השאר – "יהודי פשוט". ועכשו צא וראה: כל ארבעת הכינויים הנזכרים שוים במספרם – ארבע מאות ושלשים, כמנין שקל וכמנין נפש].

מחצית – מורה על שיתוף פעולה וצירוף חלקים שאין בזה כדי עשיה ולא בזה כדי עשיה. הדברים אמורים הן בפרטי השוקלים ויחסם זה לזה – שישים כל אחד אל לבו את מוגבלותו והזדקקותו לאחרים המשלימים את חסרונו – והן בסך כל השוקלים כלפי שמיא, כלפי גודל המעשה המבוקש. כי מה כוחו של בשר ודם להכין מקום מתוקן בארץ למי שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו? אלא שחביב עליו יתברך מעשה התחתונים הטורחים ויגעים עד מקום שידם יד כהה מגעת, וברית כרת להם להיות מעשיהם הדלים שקולים כחצי דבר, ולא עוד אלא שהקדים מחצה שלהם למחצה שלו.

ענינים אלו שפרטנו, אחוזים וקשורים במקומו של החדש בעונות השנה הטבעית, ובגילויים ההיסטוריים שנתגלו בו. כיצד? – במבט לאחור אדר הוא החדש המרוחק ביותר מניסן, אם אביב-של-ניסן נתפס בטבע, ומתגלה גם בהיסטוריה שלנו כנס הלידה, הרי אדר הוא החדש ה"בוגר" ביותר; אולי גם "הזקן" וה"עיף" ביותר. אף הוא עומד בסופם של חדשי חרף ארוכים אשר אפילתם המצטברת השכיחה כמעט את זיום של אביב וקיץ, כענין שחרוריתו של השחר, "קדרותא דצפרא" שהיא קשה מאפילת הלילה.

וכך בהיסטוריה – סיפורו של אדר שייך לתקופה ה"עייפה" של סוף התנ"ך, "סוף כל הניסים", כאשר ישראל משוקעים בעמקי גלות, "ישנו מן המצות", ואף "אלקיהם ישן" כביכול (כדרשת חכמים בפסוק "ישנו עם אחד"). מה פלא כי אותו דווקא מועיד המן להעבירם מן העולם – זה המן ה"נקי" לגמרי מכל שמץ אצילות וייחוס, הוא מבשרו ו"נביאו" של העידן החדש, שבו שלטת ההמוניות הגסה המתעוררת מתוך ניוונם של המלכויות העתיקות; שבו המינות בלבוש של הומניות מחסלת את האלים הישנים ומעמידה תחתם את האדם כאל יחיד. זהו הצלם החקוק על לבו של המן והכל סוגדים ומשתחוים לו – צלם האדם באשר הוא אדם [וכך רמזו חז"ל בדרשתם: "בקום עלינו אדם" – אדם ולא מלך – זה המן].

כאשר נופל המן "ומתגלה" אסתר, ומרדכי מושם "על בית המן" – אין כאן נסיגה לאחור ומחיקת הקודם, אלא "היפוך", היינו קליטת אותו חידוש גופו בהיפוך כיוון: במקום האדם כצלם-נעבד, יורש האל שמת ח"ו – "חביב אדם שנברא בצלם אלקים", כלומר גילוי אור האלקות היורד וחודר ושוכן בכל אדם באשר הוא שם; גילוי הא-ל בבחינת "מקום", שהוא מקומו של עולם – השרוי וחדור באורו – ו"אין העולם מקומו" להיות ח"ו הוא נטמע ובטל בעולמו; במקום שליטת ה"קרי" – המקרה העיוור – גילוי ה"השגחה", הנס שבתוך המקרים, שבתוך הגורל, וממילא – "קיימו וקבלו" – הסכמה פנימית והזדהות אנושית בוגרת עם תורת-סיני כולה אשר עד הנה היתה ככפויה עליהם מבחוץ. בתוך ומתוך שחור השחר הפציעה "איילת השחר" – זו אסתר אשר אצילותה מסתתרת בפשטותה דווקא, זה חינה וזה חסדה, ואותם יהודים שנהנו מסעודתו של אחשורוש שערך להמון המתעורר בחילול כלי המקדש-שעבר-זמנו ח"ו, זכו בסופו של דבר "להנות" בקדושה מסעודת פורים – להשתמש באותה "אדמיות" חדשה שהופיעה, כמנוף אנושי ומסד מכונן לבנין המקדש שנשלם שנים אחדות לאחר מכן. כי כן קדמו שקליהם לשקליו של המן. "אדר הסמוך-לניסן" ושקול לו ויסוד לו, גבר על אדר-הרחוק-מניסן עד כדי ניתוק ח"ו.

מי שהואיל בטובו להלך עמנו עד כה, ורואה בדברים יותר מאשר דברי דרוש בעלמא, נתברר לו כמדומה כי מצבנו ועמידתנו היום למול חזון המקדש הרי הוא לגמרי "אדרי". כלפי ריחוק הזמן המשכח, ולמול גלי חילוניות-המונית הומאנית-כביכול, הבאה להצמית ולהכרית שם וזכר למקדש, אין לנו לפעול אלא בדרך "היפוך" – לאתר ולבסס את הכיסופים והתשוקה הבאים מתוך הריחוק דווקא, ולהשתמש בכלים האנושיים דווקא, בעקרונות החילוניים המודרניים דווקא – ומהם ובהם להכין תשתית למקדש, לתרום להתרומם ולרומם את המציאות כולה לקראת הקדש – ויפה שעה אחת קודם, שכבר יצאו הרצים שלוחים…

"הלבנון" באדיר יפול" – ובאדר יכון, והבחירה בידנו, כי אכן בית הבחירה הוא.

ב – זכור

ממד נוסף של הכנה הסמוכה וקשורה למקדש, קיים באדר במצות זכירת מחיית עמלק שבו, מצוה הנוהגת בכל דור ובכל אדם. מחיית עמלק לעולם היא זוקקת לבנין המקדש בדברי חז"ל. ידוע המאמר בספרי: "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק – ולבנות להם את בית הבחירה. ונאמר בדוד: ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב – ויאמר המלך אל נתן הנביא: הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון אלקים בתוך היריעה". וכבר העירו חכמים אחרונים: לעולם תמצא בנין מקדש לאחר מחית עמלק – המשכן במדבר לאחר מחית עמלק ברפידים; בית ראשון לאחר מלחמת שאול בעמלק; בית שני לאחר מעשה המן [ואגב כך, מצינו בדרז"ל כי "שמשי הסופר" שכתב "שטנה על יהודה וירושלים" לעכב בנין המקדש (עזרא ד) – בנו של המן היה], ולא עוד אלא אף בניית "מקדש מעט" צריכה מחיית עמלק לפניה, לפיכך נשנו במשנה הלכות בית הכנסת בפרק "בני העיר" שבסוף מסכת מגילה.

מכלל הדברים שמענו שזהו עיקר ענינו של עמלק בעולם שהוא "פושט ידו בזבול" וידו על כס י-ה, זוהי תמצית ו"ראשית גויותו" ובזה כל מעיינו – למנוע קדושה קבועה במקום. לפיכך "אין השם שלם ולא הכסא שלם כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם". ואין כסא אלא מקדש, כאמור: כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו.

עם עמלק ההיסטורי נעלם פחות-או-יותר מן המפה מאז מפלת המן וחתימת התנ"ך, אולם "תורתו"-שבעל-פה, "מורשתו הרוחנית" פשטה ונקלטה היטב בעולם, ומופיעה מפרק לפרק בהתפרצויות אנטישמיות – אך גם ברעיונות מסויימים המהלכים בעולמנו ואין כל אדם מוצל מהם לגמרי. לפיכך עיקר המצוה בדורותינו – זכירה בפה, כלומר חשיפת התופעה, והכרתה במודע – ועקירתה מן המוח ומן הלב, ומיניה-וביה נמחים גם גילוייה במציאות החיצונית.

מפי סופרים וספרים למדנו כי שרש עמלק בעולם הוא הספק שבעצם, הספק שמעיקרא, ספק בגימטריאעמלק. וכך אמרו חכמים: "המן מן התורה מניין? – המִן העץ אשר ציותיך לבלתי אכול ממנו אכלת" כלומר: גילויו הראשון של עמלק הופיע כבר בגן עדן בעלות מחשבה בלב אדם הראשון "לסדר" את בוראו ולגנוב דעת העליונה וכך טרם מתן תורה – "היש ה' בקרבנו אם אין", ומיד – "ויבוא עמלק".

שכן, בשעה שעומדים לפני פגישה ממשית עם הא-ל האמור לרדת אליך משמי מרומיו על ההר הזה, המסוים, ולקשור אותך לעולם אל תורה זו החביבה עליו ביותר עד שהוא עצמו כביכול מתלוה אליה ועתיד לשכון כבוד עמה בהר המוריה – מיד צפות ועולות השאלות הראשוניות, המהותיות-תהומיות ומרפות ידים: מה הטעם ומה התכלית? האמנם ירד אלקים וישב על הארץ? האם יש בכלל "מקום קדוש"? הישנה "קדושת הגוף"? והאם באמת ובתמים אתה סבור להטיל קדושת קדש קדשים במעשה ידיך? האם אפשרי חיבור בין בורא לנברא, בין הסופי לאינסופי ובין קדש לחול? ובמישור הפרקטי יותר: האמנם ברור לך שלא תקלקל במעשה ידיך? שלא יהפוך הבית ל"מאורת פריצים", לבית עבודה זרה ח"ו? האם אין "החיצונים" אורבים "לינוק" מכל נקודת קדושה אשר אתה בא להוריד, והאם אין כוחם שקול ומעוין כנגד עולם הקדושה? ואם כן – שמא מוטב לנהוג בשב-ואל-תעשה ולהשאיר את היזמה בידי שמים?

שאלות "גורליות" אלו, שהמבין יבין כי הן הן השאלות הנשאלות בסגנון אחר, בעולם הבלתי דתי – אין להן תשובה אובייקטיבית, חד-משמעית; מעצם טבען שקולות הן ובלתי-ניתנות להכרעה אנושית, וכל המצפה להוכחה מן החוץ, עתיד לעמוד ולצפות עד סוף כל הדורות, וממילא כבר הכריע לצד השלילה – "וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" – שהרי המצב הרעוע, התלוי-ועומד, הוא כאמור שורש כוחו וראשיתו של הרע בכך שמכיר הוא בו ומאפשר אותו במחשבה. הכרעה חיובית תתאפשר רק על ידי הענות והתמסרות אל קול אלקים הפועם בקרבנו וקורא אלינו מעצם הווייתנו, "בחירה" כגון זו יהי לה אופי של "זכיה בגורל", הבחירה בבלתי-ניתן-להבחר יוצרת ממנה-ובה חיבור-שמעיקרא בין הבוחר ובחירתו והיא עצמה "מוכיחה" מבררת "ובוראת" את עצמה. "מעשה ידי אדם" ומעשה שמים מתאחדים כאן לגמרי – והרי לך מקדש.

המתבונן היטב בדברים תעלה בידו מסקנה פרדוקסלית: הציפיה החסודה למקדש שיבוא מאליו "מן השמים", דווקא היא מעשה-אנוש בעלמא, "תגובה טבעית" היוצאת מהנחות חסרות-אלו-ה – בעוד שההתנערות לפעולה אנושית, דווקא היא יוצאת מכח עליון, והיא היא "מעשה שמים" לאמיתו!

חדש אדר שבו נמחה עמלק, "פור המן נהפך לפורנו" ו"עד דלא ידע" גבר על מחסומי התודעה, אין כמוהו מסוגל להתנער מרפיון הספקות ולהתמסר לעשיה מתוך אמונה פשוטה (בגימטריא: ארור המן וגם ברוך מרדכי) הנטועה בנו מראש מקדם – מאמונתו של הקב"ה ש"האמין" בעולמו וזרעו.

ג' – הכנות נוספות למקדש

מחמשה עשר באדר מתקנים את הדרכים ואת הרחובות שנתקלקלו בחורף, בשביל עולי רגלים, ומודדין את מקואות המים להכשירן לצורך טהרת עושי הפסח, ועושים שאר צרכי רבים: פותחין בורות של מים מכונסים שיהיו מימיהן מצויים לעולים ולבהמתן; פודים ערכין, חרמים והקדשות; משקין את הסוטה; שורפין פרה אדומה; מטהרין את המצורע ומציינין את הקברות, כדי שיהיו ישראל מטוהרים מטומאתם בגופם ובנפשם וכל צרכיהן עשויים בעלותם ליראות את פני ה' בחג הפסח. (על פי משנה וגמרא שקלים פרק א' ומועד קטן דף ו').

וקורין בציבור בפרשת פרה אדומה בשבת שלפני פרשת החדש, להזכיר להזהיר ולזרז את כל מי שנטמא במת להטהר מטומאתו, לפי שהרחוקים מירושלים כבר החלו לצאת מעריהם בראש חדש ניסן, ויש להם להקדים ולהטהר בעירם טרם צאתם. ואמרו בירושלמי: בדין הוא שתקדים פרשת החדש לפרשת פרה, שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה אמרו להקדים פרה אדומה? – לפי שהיא טהרתם של ישראל.

ופעמים שהיו בית דין מעברים את השנה מפני דרכים שאינן מתוקנות, וגשרים שנהרסו, ותנורי פסחים שנימוקו בגשמים ואין מקום לעם לצלות בו פסחיהם. וכן מעברין השנה בשביל שיירות עולים מן הגולה שכבר נעקרו ויצאו לדרכם ורואים שלא תהא שהות בידם להגיע. וכן היו עושים סעד לעיבור השנה מחמת צרכי הקרבנות, כגון גדיים וטלאים שעדיין לא גדלו כל צרכם, או גוזלות שלא פרחו עדיין, כדי שיהיו מצויין לעושי פסח ולמי שנתחייב בקרבן עוף (סנהדרין יא, רמב"ם פרק ד מקידוש-החדש).

שבעת הימים האחרונים באדר הם שבעת ימי המילואים שנתחנך בהם המשכן שעשה משה במדבר. וכל אותם הימים היה משה משמש בכהונה גדולה בחלוק לבן, וממלא יד אהרן ובניו לטהרם ולקדשם ולהרגילם בעבודה, עד שנכנסו לה באחד בניסן ושוב לא פסקה מהם לעולם. ואיתא בספרים שעתידים ימים אלו להתחדש עלינו במועדם לקראת המקדש העתיד לבא במהרה בימינו.

הרי שחדש אדר מתחילתו ועד סופו מיועד להכנה והתכוונות אנושית-ארצית לקראת שפע הקדש העליון העתיד להתחדש ולירד עלינו בניסן, וכמדת והכנת הכלים וחוסנם – מדת האור שנקלט בהם. וכבר אמרו חכמי האמת: שרש הכלים גבוה ועמוק אף יותר משורש האורות.

ומכאן – השמחה היתירה שמרבין בה באדר, שמחת הבנין והיצירה. כי שמחה לאיש במעשה ידיו דווקא, כאמור: "ישמח ה' במעשיו"; ונאמר: "אם הבנים שמחה" – אל תקרי בנים – אלא בונים.

כתיבת תגובה