"ראשו על כרעיו ועל קרבו" – הרב משה אנטמן

לקראת סיום לימוד מסכת פסחים בישיבה קיימנו בישיבה לימוד מעשי של שחיטת גדי. אחת הסוגיות שהעסיקה אותנו, היתה איך אפשר לצלות את הגדי שלם בהתחשב באיסור אכילת גיד הנשה. הבעיה בימינו עוד יותר גדולה, שכן נוספו מנהגים וחומרות נוספות בעניין גיד הנשה, ולפי מנהג האשכנזים לא אוכלים את רוב החלק האחורי של הגדי. סיכמנו כאן את הלימוד שלנו בעניין צליית הפסח שלם.

נאמר בתורה "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" מכאן למדו שצריך לצלות את הפסח שלם, וכך נאמר במשנה (פסחים דף עד:) "כיצד צולין את הפסח? מביאין שפוד של רמון ותוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר:  כמין בישול הוא זה אלא תולין חוצה לו".

נראה שמצוה לצלות הפסח שלם אלא שלא נזכר האם זה חיוב גמור? והאם זה מעכב בדיעבד? ננסה לברר את העניין ואת שיטות הראשנים בעניין.

בפסחים דף עה. מובאת ברייתא "ת"ר חתכו ונתנו על גבי גחלים, רבי אומר: אומר אני, שזה צלי אש" ובהמשך הגמרא שם דנה על ההיתר לשים על גבי גחלים ולא בתוך התנור ולא מתייחסת לעניין החיתוך של הבשר לפני הצליה. מכך היה אפשר להבין שמותר לחתוך את הפסח ולצלות אותו בחתיכות.

רש"י שם מסביר שלא כמו פשט המילים וכך כותב: חתכו. לפסח ולא הבדיל אלא חתכו בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו אינקרני"ר {אינקריני"ר: לחרוץ (חריץ)}.

מכך שרש"י הסביר ש'חותכו' אין הכוונה חותך ממש אלא רק לחריצים, מובן שלדעתו אסור לחתוך לפני הצליה.

בדף אחד לפני כן בדף עד. מובאת ברייתא לעניין איסור אכילת צלי כדוגמת פסח בליל פסח בזמן הזה. וזה לשון הברייתא: "ת"ר איזהו גדי מקולס (צלוי בשלמות) דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה? כל שצלאו כולו כאחד. נחתך ממנו אבר, נשלק ממנו אבר – אין זה גדי מקולס." עד כאן לשון הברייתא, על זה שואלת הגמרא: "השתא יש לומר נחתך ממנו אבר דאף על גב דקא מטוי ליה בהדיה אמרת לא, נשלק מיבעיא? אם כאשר נחתך הגדי הוא לא נחשב מקולס למרות שהוא צלוי כל שכן אם שלק ממנו אבר לא יחשב מקולס?! מתרץ רב ששת: א"ר ששת ששלקו במחובר" מדובר ששלק אבר מחובר לגדי השלם ולא נחשב מקולס כיון שלא הכל צלוי.

כאן בברייתא מפורש שאם נחתך אבר אין זה גדי מקולס, ומותר לעשות דבר כזה בליל פסחים בזמן הזה. עדין לא ברור מה החיוב שהגדי יהיה מקולס, האם זה מעכב או לא?

היה אפשר לומר שמכך שמותר לאכול גדי כזה בזמן הזה משמע שאין יוצאים בו ידי חובה בזמן הבית. וכך לכאורה הבין רש"י שסובר שחיוב מקולס לעיכובא כפי שמסביר כאן שהנפק"מ האם זה גדי מקולס היא לעניין האיסור לאכול גדי כזה בליל פסח בזמן הזה "איזה גדי מקולס. דתנן בפרק מקום שנהגו (ד' נג.) שאסור לאכול צלי (בערבי) פסחים בזמן הזה במקום שלא נהגו".

הריב"א בתוס' שם ד"ה נחתך חולק על רש"י וכך כותב: "נראה לריב"א דמצוה לקלסו אבל משום הכי לא מיפסיל". ריב"א מביא שתי ראיות לחידושו:

"מדאמר לקמן בפרק האשה (דף פח:) גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן, ופריך והא איכא חד דלא נפיק? ומשני, משום דלא אפשר, דהיכי נעביד? נייתי כל חד וניתנו אי דידי בעל מום הוה להוי האי פסח ואי לא להוי שלמים? הא איכא חזה ושוק. ופריך וניתי כל חד כהן בהדיה?. והשתא איך יעשו כן והא חזה ושוק דאסורים לזרים אי אפשר לצלותן עם הפסח וצריך לחותכן ולא הוי מקולס? אלא משום הכי אין נפסל"

הראיה הראשונה שמביא ממקרה מעניין המובא בדף פח, חמישה אנשים שהקריבו קרבן פסח ולאחר הקרבת הפסח נתערבו העורות של קרבנותיהם. באחד העורות נמצא יבלת שפוסלת את הקרבן, ומסתבר שאחד מתוך חמשת האנשים לא יצא ידי חובתו. מה עושים? כל הקרבנות יוצאים לבית השרפה (משום שאסור לאוכלם שכן הם ספק פסולים) וכולם פטורים מלעשות פסח שני. על דין זה שואלת הגמרא: מדוע פטורים מלעשות פסח שני הרי אחד לא יצא ידי חובתו?

מתרצת הגמרא, שהם לא יכולים לעשות פסח שני משום שכל אחד ספק יצא ידי חובתו ספק לא יצא.

מביאה הגמרא אפשרות שכולם יביאו פסח שני ויעשו תנאי: 'אם אני חייב קרבן פסח – הרי זה פסח, ואם אני לא חייב – הרי זה שלמים', ודחה שאי אפשר לעשות כך משום שבפסח אוכלים את החזה והשוק ואילו בשלמים זה שייך לכהן ואסור לישראל לאכול.

מציעה הגמרא שכל אחד מהם יצרף כהן לחבורתו שיאכל את החזה והשוק (ודוחה). כאן מגיעה הראיה של ריב"א, ושואל על ההצעה של הגמרא: החזה והשוק אסורים לישראל ואיך אפשר לצלותן עם שאר הבשר והרי הטעם שלהם נבלע בשאר הבשר?! אלא מה? לחתוך את החזה והשוק לפני הצליה? אי אפשר שהרי צריך מקולס (שלם).

אומר הריב"א, מכך שהגמרא מציעה את האפשרות שכל אחד יצרף כהן ויחתכו את החזה והשוק לפני הצליה – יש ראיה שהחיתוך לא מעכב (ובכזה מקרה מותר לחתוך).

ראיה שניה: "וכן תנא לקמן (דף עה.) חתכו ונתנו על גבי גחלים, רבי אומר: 'אומר אני, שזה צלי אש' משמע חתכו לגמרי. (מיהו רש"י פירש לקמן חתכו שלא הבדילו אלא צירמו (חרצו) בשנים ושלשה מקומות)"

ברמב"ם הלכות קורבן פסח פרק ט הלכה י מביא את דברי רבי "חתכו וצלהו על גבי גחלים הרי זה צלי אש" ולא פירש כמו רש"י שהכוונה רק חריצים. ועוד לעניין ניקור פוסק הרמב"ם בפרק י' הלכה י"א כך: כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל אֶת הַפֶּסַח חוֹתֵךְ הַבָּשָׂר וְאוֹכֵל וְחוֹתֵךְ הָעֲצָמוֹת מִן הַפֶּרֶק וּמְפָרְקָן אִם רָצָה. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְגִיד הַנָּשֶׁה מוֹצִיאוֹ וּמַנִּיחוֹ עִם שְׁאָר הַגִּידִים וְהָעֲצָמוֹת וְהַקְּרוּמוֹת שֶׁיּוֹצְאִין בִּשְׁעַת אֲכִילָה. שֶׁאֵין מְנַקִּין אוֹתוֹ כִּשְׁאָר הַבָּשָׂר וְאֵין מְחַתְּכִין אוֹתוֹ אֶלָּא צוֹלִין אוֹתוֹ שָׁלֵם. וְאִם חֲתָכוֹ חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת כָּשֵׁר וְהוּא שֶׁלֹּא יֶחְסַר אֵיבָר" מפורש שלכתחילה לא חותכים אבל בדיעבד כשר. כמו שיטת ריב"א.

 

בסיום העניין נביא תוספתא שמתאימה לשיטת הרמב"ם וריב"א שמקולס אינו מעקב: (פסחים פרק ה' משנה ה) "הפסח צולין אותו שלם ואין צולין אותו חתיכות רצה מנתחו ומטילו אבר אבר ע"ג גחלים".

לסיכום: לכולי עלמא לכתחילה צריך לצלות את הפסח מקולס ושלם, נחלקו הראשונים האם זה מעכב. מרש"י משמע שמעכב אפילו בדיעבד, ריב"א והרמב"ם סוברים שלא מעכב ובשעת הדחק מותר לצלות חתיכות חתיכות.

שנזכה בקרוב ממש לאכול מהפסחים ומהזבחים. ונזכה שכל גופנו רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ יפסח וידלג עד למלך מלכי המלכים.

 

השארת תגובה