על מאכל אדם ומאכל בהמה

ברוכים הבאים, השבים והנמצאים.

אנחנו נמצאים כעת בימי ספירת העומר, לכן נדבר קצת על קרבן העומר ועל הספירה.

אפשר לשאול, למה קוראים לספירה דווקא 'ספירת העומר'? הספירה באה בעיקר כהכנה לחג השבועות, ולכאורה לא כל כך קשורה לקרבן העומר. כדי להבין מה הקשר בין 'ספירת העומר' שאנחנו סופרים כל יום לקרבן העומר – צריך להתבונן בקרבן עצמו.

נתבונן בשתי תכונות מיוחדות השייכות לקרבן העומר: מהי מטרתו, וממה הוא עשוי.

מטרת מנחת העומר היא להכשיר לאכילה את ה'חדש', התבואה החדשה שצמחה במשך השנה האחרונה. תבואה זו מותרת לאכילה רק לאחר שמביאים את מנחת העומר לבית המקדש בט"ז ניסן. לפי זה אנחנו יכולים לראות שקרבן העומר בעצם מייצג את כל האוכל החדש שעם ישראל אוכל במשך ימי הספירה – מט"ז בניסן והלאה.

רוב המנחות שהיו מביאים למקדש היו מגיעות מחיטים, הזן הכי משובח מ'חמשת מיני דגן'. אבל מנחת העומר מתייחדת בכך שהיא מגיעה דווקא משעורים, הזן הפחות מוצלח. למה באמת אי אפשר להביא את מנחת העומר מחיטים? בכלל, את השעורים נותנים בדרך כלל לבהמות, אז להביא דבר כזה לבית המקדש?! אם מביאים את מנחת העומר דווקא משעורים, מ'מאכל בהמה' – כנראה יש כאן משהו…

בעצם יוצא ממה שאמרנו עד כה, שבמשך ימי הספירה אנחנו כאוכלים 'מאכל בהמה', אוכל העשוי משעורים. אז מה זה בכלל 'מאכל בהמה'? מה ההבדל בין מאכל אדם למאכל בהמה?

בין מאכל אדם למאכל בהמה:

כשבהמה אוכלת – היא חושבת שכל מה שהיא אוכלת מגיע רק מהמאמץ שלה, אם היא תתאמץ להשיג אוכל – יהיה לה מה לאכול, ואם לא – היא תהיה רעבה. הבהמה לא מבינה שה' הוא זה שנותן לה את האוכל וה'פרנסה'.

אבל כשאדם אוכל – זה כבר משהו אחר. כשאדם אוכל הוא אמור להבין שמי שנותן לו את הפרנסה זה ה', ומה שהוא יקבל לא באמת תלוי בכמה הוא יתאמץ ויעבוד.

למי אנחנו יותר דומים? לא נעים להגיד, אבל בהסתכלות הראשונית אנחנו ממש כמו בהמות… האדם הרגיל עובד כי הוא יודע שזה מה שיפרנס אותו, הוא לא חושב בכל רגע שכל מה שהוא מקבל מגיע מה' יתברך.

אבל בכל זאת יש הבדל בינינו לבין בהמה. בניגוד לבהמה, אנחנו כן יכולים להבין בפנים שבאמת – ה' הוא זה שמפרנס אותנו. אנחנו כן יכולים לחשוב מידי פעם שהכל זה מה', ואנחנו אפילו יכולים לפעמים גם להצטער על זה שאנחנו לא באמת מסתכלים כל הזמן מאיפה מגיעה הפרנסה, אנחנו יכולים להצטער על זה שאנחנו לא באמת יכולים להרגיש מהו 'מאכל אדם'. בעצם, גם לנו יש 'ניצוץ' קטן של 'מאכל אדם', והניצוץ הזה זו ספירת העומר, – המודעות לכך שאני אוכל כמו בהמה.

רגע, אז אין לנו שום סיכוי להגיע למדרגה אמיתית של 'מאכל אדם'? של ביטחון גמור בה'? אנו רוצים יותר, לא מספיק לנו רק 'ניצוץ' פעם ב…

יש רק מקום אחד שקרבן העומר לא מועיל בשבילו, וגם אחרי הקרבתו אי אפשר לאכול בו מהתבואה החדשה – בית המקדש. בבית המקדש לא אוכלים מהתבואה החדשה עד חג השבועות, עד שמקריבים את קרבן 'שתי הלחם' העשוי מחיטה. יוצא מכך שבבית המקדש אף פעם לא אוכלים מאכל בהמה, אלא קופצים ישר למאכל אדם, לקרבן העשוי מחיטים.

מי אוכל בבית המקדש? ה'. אנחנו מקריבים לה' קורבנות, והוא כביכול 'אוכל' אותם. מי שאוכל באמת מאכל אדם, בלי לחשוב על זה שהוא חייב את העולם הזה, חייב לעבוד בשביל לשרוד – זה רק ה' יתברך.

ומה איתנו? איך גם בני אדם יכולים להגיע למדרגה הזו?

פה כבר יש חידוש גדול. לכל אחד מעם ישראל יש נשמה שהיא ממש חלק מה', והנשמה שלנו, כמו ה' – לא תלויה בעולם בכלל. הנשמה שלנו לא צריכה לעבוד בעבודות גשמיות בשביל לשרוד, היא יודעת שה' הוא היחיד שמחיה אותה. אבל נשארת בעיה אחת – אנחנו בדרך כלל לא מתייחסים לנשמה שלנו, הנשמה מתחבאת בתוך הגוף ולא משפיעה עליו. אז מה עושים?

בשביל זה צריך כבר את חג השבועות.

כשאנחנו מגיעים לחג השבועות – הנשמה יוצאת מהמחבוא שבו היא הסתתרה במשך כל ספירת העומר. שבועות הוא חג מתן תורה, החג שבו התורה היא העיקר וכל שאר הדברים בעולם טפלים לגביה. מה מיוחד בתורה? גם התורה, כמו ה' והנשמה שלנו – לא תלויה בעולם, אלא להפך! ה' ברא את התורה לפני העולם, כל העולם נוצר בשביל שנלמד תורה. לדוגמא, השור נברא רק בשביל שנוכל ללמוד סוגיות על שור שהזיק, והבית נברא בשביל שנוכל ללמוד על צרעת הבית.

(חשוב להדגיש שגם ה', גם הנשמה וגם התורה כן ניזונים מהעולם, שהרי לכך הוא נברא. אבל הם לא תלויים בו ולא מחויבים אליו).

שנזכה, קודם כל להיות מודעים לכך שאנו אוכלים כמו בהמות, ולאחר מכן לגלות יותר ויותר את הנשמה שלנו שזוכרת שכל המזון שלה מגיע מה'!

השארת תגובה