אחד בשביל כולם! | מייל שבועי פרשת כי תבוא תש"פ

בס"ד

שלום לכם!

פרשתנו, פרשת כי תבוא קשורה בקשר עבות עם בית המדרש שלנו, אשר התקיים בקבר יוסף עד אשר גורשנו משם בחרפה – בפרשה מתואר מעמד כריתת הברית שיתקיים לאחר בכניסה לארץ בעיר הברית שכם, נזכה לחזור אליה במהרה.

בתיאור המעמד, הלווים וארון הברית עומדים למטה, וכל ישראל עומדים על ההרים מימין ומשמאל, כשלכיוון הר גריזים נאמרות הברכות ולכיוון הר עיבל נאמרות הקללות.

עוד פרט חשוב שנעשה שם – עם ישראל מצטווה לקחת 'אבנים גדולות' ולכתוב עליהן את כל התורה – מעין מעמד הר סיני בתוך הארץ – וכן על הקמת מזבח מאבנים שלמות.

במאמר השבוע נסביר מה עניין כריתת הברית בשכם, ובפרט מה עניינו של הר הקללה – הר עיבל.

לברך או לקלל?

אז מה חשוב יותר – לברך או לקלל?

באופן פשוט, כולנו נעים באי נוחות כשאנו שומעים קללות, לא משנה מפי מי הן יוצאות ולעבר מי מכוונות. אנו מרגישים יותר בנח כאשר אנו וסביבתנו מברכים ומתברכים.

והנה, בקריאת הפסוקים נראה שהתורה בוחרת להדגיש דווקא את הר עיבל – הר הקללה:

התורה מזכירה רק את ה'ארור האיש…', הקללות הנאמרות על הר עיבל, ואילו הברכות כלל אינן מוזכרות. כמו כן, דווקא על הר עיבל מוקם המזבח.

יתירה מכך – דווקא שם ישנו ציווי על שמחה – 'וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני הוי' א-להיך', עובדה המגדילה את הפלא:

מדוע התורה מדגישה את ההר עליו נאמרות הקללות?

לכרות ברית.

קודם כל, מהי שכם?

בשכם כורתים את הברית בכניסה לארץ, ברית המהווה את תחילת התהוות העם בארצו.

איזה סוג של ברית אנו כורתים בשכם?

'שכם' בגוף זהו הכתף הנמצא בין 2 הזרועות (אפשר לומר ששני ההרים נראים כשתי זרועות וביניהן העיר שכם).

בחסידות מוסבר כי 'שכם' זהו הצד האחורי של האדם, והברית שנכרתת שם אומרת שגם כאשר שני הצדדים מפנים את הגב ופונים לדברים אחרים – הם נשארים קשורים בזכות הברית – 'ערבים זה בזה'.

(נשים לב שישנה עוד עיר בישראל – חברון – גם היא לשון חיבור בין יהודים, אך שם זהו החיבור השלם, בהארת פנים בפנים, ואילו בשכם זוהי כריתת הברית האומרת שגם כשאנו לא מסתדרים אנו ערבים אחד בשני.

עם ישראל עוד יגיע לחברון, אך כדי להיווצר כעם הוא זקוק לברית הראשונית הזו).

אחד בשביל כולם…

מה זו ערבות?

אם אני הערב שלך – כשאתה לא תשלם את הכסף שאתה חייב, יבואו אלי ואני אצטרך לשלם אותו. ערבות בין היהודים זה לומר שכל מה שכל אחד מהעם עושה – משפיע על כולם. כאשר יהודי עושה טוב, הוא מטיב עם כל העם, וכאשר לא, חלילה – ההיפך.

זהו בעצם מעמד הברכות והקללות עצמו – חוץ מברכות והקללות שה' מבטיח שיקרו לפי ההתנהגות שלנו, יש במעמד את עצם זה שהעם אומר אחד לשני את הברכות והקללות.

זוהי קבלת הערבות ההדדית – כולנו אומרים אחד לשני – אם תהיה לא בסדר, אתה פוגע בכולנו, ולכן אתה 'ארור', ואם תעשה טוב – היטבת עם כולנו, ולכן אתה 'ברוך'.

ודוגמא אקטואלית – היום תולים בערים מודעות האומרות שאם תעיר לחבריך על חבישת מסיכה ושמירה על ההנחיות – כולם ירויחו. כך גם לעניינו, הערבות שקיבלנו בשכם מלמדת אותנו שטוב לעורר אחד את השני על שמירת המצוות, כי זה נוגע לכל העם.

לשמוח כשמקללים אותי?

כעת נאמר שהרגשת הערבות הזו משמחת, התחושה שאני חלק משמעותי מאוד מכל העם וכל מה שאני עושה משפיע – גורמת לי לשמחה.

וכאן אנו מגיעים לשאלה בה פתחנו – כיצד זה שהשמחה נאמרת דווקא על הר עיבל, הר הקללה?

התשובה היא שכשטוב לנו יחד, כשכל העם עושים מעשים טובים ושמחים אחד עם השני – זו עוד לא הוכחה מספיק טובה שאנו ערבים, מעורבים לגמרי אחד עם השני. המבחן האמיתי מגיע כשקורים דברים לא טובים בחברה והתגובה הטבעית להם היא התרחקות איש מרעהו.

אם אז, כשאחד לא מתנהג בצורה נאותה, בכל זאת מגיע החבר ואומר לו – 'דע לך שאנו לא נפרדים, אנו כל כך מחוברים עד כדי כך שכל מה שאתה עושה משפיע עלי, ולכן אתה לא בסדר!' – אז אפשר לשמוח על הערבות.

כשאני מרגיש שגם בזמנים הלא פשוטים האלו מורגשת הערבות, ובזכותה יכולים לומר לי שאני פוגע בחברה בה אני חי – זו ההוכחה הטובה ביותר להיותנו מחוברים אחד לשני, וכך אני יכול לשמוח בשלמות.

'הכריע את העולם כולו'.

עוד מעט אנו מגיעים לראש השנה, בו כולנו עוברים כבני מרון לפני ה'. הרמב"ם אומר בהלכות תשובה שצריך לחשוב שאם עושה מצוה הכריע את כל העולם כולו לכף זכות, ואם הפוך חלילה – הכריע את כל העולם לכף חובה.

שנזכה 'לבוא אל הארץ', לחיות חיים של ערבות וחיבור בין כל היהודים, ושהתשובה שלנו תהיה כזו שמעלה את כל היהודים וכל העולם לקשר חי, פנימי ושמח עם אבינו האחד!

שבת שלום!

בית 'עוד יוסף חי'.

 


לקבלת המייל השבועי לחצו כאן

כתיבת תגובה