לגימות של אור – הסיפור היומי – חנוכה תשפ"א

 נר ראשון?️

נרות של קרח.

הבעל שם טוב – כך סיפר  הרבי הצמח צדק – אהב מאד אור. אור בגימטריא רז, ומי שיודע את הסוד הפנימי של כל דבר – הוא יכול להאיר.

פעם אחת היה לתלמידי הבעש"ט רק נר אחד, והבעש"ט עמד להיכנס. הצטערו התלמידים מאד כי ידעו שהבעש"ט אוהב אור, ולא ידעו מה לעשות.

כשנכנס הבעל שם טוב אמר: "אצל יהודים צריך להיות אור, עבודתי היא להאיר בבני ישראל!". ויענו התלמידים שלא יכלו להשיג יותר מנר אחד. אז הורה הבעש"ט להוריד מהגג נטפי קרח ולהדליקם. התלמידים עשו כך, ונרות הקרח דלקו.

אחר שסיפר זאת, ניגן הרבי הצמח צדק בדבקות ואמר: אצל חסידי ותלמידי הבעל שם טוב דלקו והאירו נרות של קרח ואילו אצל החסידים כיום חושך וקר.

????

הצמח צדק קובל על כך שאצל החסידים היום חושך וקר וחסרונו של הבעש"ט עם אורו ונרותיו מורגש ביותר. ובכל זאת, ככל ירידה גם ירידת הדורות היא 'לצורך עליה' ואם כי נדמה בחיצוניות שהדורות יורדים הרי שבפנימיות מתרחשת עליה המכשירה את העולם לימות המשיח.

גם 'ירידתו' של הצמח צדק על החסידים אינה לשם תלונה וביקורת אלא גם היא לצורך עליה, להבעיר אש בלבבות ולהעלות אור בבתי החסידים.

אמנם אין בכוחנו להדליק נרות של קרח, אך להדליק אור קטן של אהבה וחום חסידי ובעזרתו להמיס גם חומות עצומות של קרח, של פירוד וניכור זו זכותנו וחובתנו – קדימה לעבודה!

נר שני?️

נרות השבת – ניצוץ של חן.

גרים רבים הצטרפו אל עם ישראל במהלך הדורות, ביניהם גם צדיקים גדולים ומפורסמים. אחת הדמויות המרתקות והמופלאות ביניהם היא דמותו של גר הצדק הגרף פוטוצקי, אברהם בן אברהם, שחי לפני כמאתיים חמישים שנה.

לאחר שהתגייר, נתפס ועונה בידי הכנסיה הנוצרית ולבסוף הועלה על המוקד בוילנא כשהוא מקדש שם ה' ברבים. נביא כאן סיפור אחד עליו, פלאי ומיוחד, ונתבונן בו מעט:

????

רעיו ומכריו הערלים תמהו עליו מה ראה להידבק באומה זו, ואמרו לו – הרי גם אנו לומדים בספרי התורה הנביאים והכתובים, ומה ראית יותר מאתנו? וענה להם כמה תשובות.

ועוד, הוסיף ואמר, שזכיתי להרגיש את חן קדושת השבת "ווען די ליכט ברענען אויס און עס בלייבט קוילן וואס פאר א חן האט דאס" [תרגום: כשהנרות כלים ומתפחמים, איזה חן יש להם].

????

גר הצדק הסביר למכריו מן העבר שרק הוא זכה להרגיש את חן השבת, והם לא. ומהו חן השבת? כשנרות השבת, בליל שבת קדש, כבים, ונשאר על פתילת הנר פחם שעדיין קצת דולק.

בנרות השבת יש שתי מדרגות של חן – ההרגשה הפשוטה והבהירה היא חן השלהבת הדולקת, אך מי שניחן בחכמה נסתרת ופנימית עוד יותר יכול להרגיש את החן המופלא של הפחם עם כביית הנרות, כשהכל כבר שחור ושרוף ובכל זאת מהבהב לו איזה ניצוץ עקשן שממאן להיעלם.

למדרגה נעלמת זו מגיע גר הצדק בעקשנותו ומסירותו, וכך הוא זוכה לחן מיוחד, ועל אף שגופו הועלה על המוקד והיה לאפר, ניצוץ נשמתו הממאן להיכבות מעורר דורות של יהודים אחריו.

נר שלישי?️

כי לא יכבה נרו…

סיפר המגיד מקוז'ניץ:

בהיותי בן שבע למדתי כבר בישיבתו של רבי יחזקאל מאוסטרובצי. בימים הייתי יושב בישיבה ובלילות המשכתי את הלימוד לבדי בבית המדרש.

בליל חנוכה לא הניח לי אבי ללכת אל בית המדרש, כי חשש שאשחק שם בקלפים, כפי שרבים נוהגים לעשות בחנוכה. אבל בביתי לא היה נר ולא ספר, ורציתי ללמוד.

הבטחתי לאבי שאלך אל בית המדרש לזמן קצר, ולא אשהה בו אלא בזמן דלקתו של נר קטן שערכו שלוש מטבעות. אבל המלאכים נהנו מלימוד התורה והנר הקטן שבבית המדרש המשיך ודלק כל הלילה.

כיוון שראה אבי שעבר הזמן שהבטחתי לו ולא באתי, חשב כי עברתי על מצוותו ונמשכתי לשחק בקלפים. עם שחר שבתי לביתי ושכבתי על מיטתי. בא אבי, והענישני על שלא עמדתי בדיבורי.

באותם רגעים ידעתי כי אם אומר לאבי כי למדתי כל הלילה, הוא יאמין לי, כי ידע שלא שיקרתי מעולם. אבל חשבתי: מוטב שאיענש ולא אשתמש בכבוד התורה.

????

מובא כי סמל החכמה הוא השמן ובכתבי החסידות נמשל שמן הנר בפרט ללימוד התורה. שמן טהור הוא לימוד תורה שלא נטמא בטומאת היהירות והגאווה – "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו". 

היוונים בגסותם רצו לתרגם את התורה ליוונית, היינו להפוך את לימוד התורה לספורט תחרותי, עוד ענף בתרבותם המתנשאת. אך בכל דור ישנו פך שמן טהור, לימוד תורה 'נקי' וזך  שאינו נטמא.

המגיד מקוז'ניץ, כבר בהיותו ילד קטן הבין את סודו של פך השמן ובשפלות וענווה העדיף לנצור את סודו ולהיענש ובלבד שלא להתייהר.

רק בשל כך מלאכי שמים נהנו מלימודו ויצקו עוד ועוד שמן טהור אל הנר בתקווה שלא יכבה לעולם.

 נר רביעי?️

עם 'הפנים' למטה.

פעם אחת, בלילה הראשון של חג החנוכה, עמד רבי דוד מטוֹלנֶא ליד חנוכיית הזהב המהודרת והתכונן להדליק את הנר הראשון. לפתע פנה אל אחד החסידים ואמר לו: "אמור לי, הלוא אשתך נמוכה היא. כשאתה רוצה לדבר אתה, האם אתה הוא זה שמתכופף אליה או שהיא מגביהה את עצמה אליך?"

ומיד, בלי לחכות לתשובה על שאלתו, בירך הרבי והדליק את נר החנוכה. החסידים התפלאו מאוד על השאלה המשונה ששאל הרבי.

באותו היום נכח במקום רב צעיר, רבי מרדכי דוב מהוֹרניסטייפּוֹל, שהיה נכד אחיו של הרבי. כשראה את תמיהתם של החסידים אמר להם: "אני אפרש לכם את דבריו של דודי-זקני על פי דברי התלמוד. 

בתלמוד נאמר כי "מעולם לא ירדה השכינה למטה מעשרה (טפחים)", אף על פי כן, אנחנו מדליקים את נרות החנוכה נמוך יותר מעשרה טפחים. סוד הדבר, שבימי החנוכה הקב"ה "מתכופף" ויורד אל עולמנו. ובשל כך, בימים אלו ניתן למצוא את האור הנמצא גם במקומות הנמוכים"..

למחרת, בעת הדלקת הנר השני, שוב אמר הרבי מטולנא איזה מאמר לא מובן לאחד החסידים ולקרובו, הרבי מהוֹרניסטייפּוֹל פנה ואמר: "הפעם כבר לא יעלה בידך כמאתמול..".

????

הרבי מטולנא מבקש להוריד שכינה למטה. הוא מנסה לעורר את הבעל-ה' לפנות אל אשתו-עם ישראל הנמוכה והשקועה עמוק בנבכי המציאות ולדבר עמה בשפתה, להאיר ולחמם את לבה.

החסידים וודאי חשבו, כי בעוד ביום הראשון היתה אמירתו של הרבי אמנם גבוהה ועמוקה אך עדיין הושגה על ידי רבי מרדכי דב, ביום השני כבר היתה האמירה נפלאת גם מהשגתו של רבי מרדכי דב. אך ניתן לומר כי אמירתו של הרבי ביום השני לא היתה למעלה מהשגתו של רבי מרדכי אלא למטה ממנה.

חנוכה הוא חג עם ה'פנים' למטה וכל יום מימות החג מבקש הרבי מטולנא 'לרדת' יותר למטה מאתמול. הצדיקים הגדולים רגילים לשאת ראשם אל השמים אך הרבי מטולנא רוצה 'להתכופף' לארץ.

בשביל להבין את דברי דודו-זקנו בנר השני היה צריך הרבי מהוֹרניסטייפּוֹל 'לרדת' יותר אל המציאות, להזדהות עמה ולמצוא בה את מה שמצא בה הרבי מטולנא.

נר חמישי?️

 הראש עקום? תדליקו נר!

רבי הלל מפאריטש היה אחד מחסידי חב"ד הגדולים. פעם אחת, בעיירה של רבי הלל היה אברך צעיר שסבל מבעיה גדולה – צווארו התעקם ואיתו כל הראש שלו והדבר היסב צער גדול לו ולמשפחתו. בא אותו אברך ובני משפחתו לרבי הלל לשאול ממנו עצה.

איזה עצה אפשר לתת לבחור שיש לו ראש עקום? רבי הלל אמר שיקחו חוט ועם החוט ימדדו לו את האורך של הראש (העקום), ואחר כך מהחוט יעשו פתילה לנר. את הנר, כך אמר רבי הלל, ידליקו בבית הכנסת, לכבוד בית הכנסת.

וכך עשו, לקחו את החוט ועשו ממנו פתילה והדליקו בבית הכנסת. אותו אברך ישב שם ליד הנר, וככל שהפתילה נשרפה ככה ראו איך הראש שלו מתיישר! כאשר הנר נגמר והפתילה נשרפה, ראשו של האברך עמד ישר לגמרי.

????

"האלוקים עשה את האדם ישר", אך לפעמים הראש מתעקם – "והמה בקשו חשבונות רבים". היושר שייך לנשמה, לפנימיות, והעקמומיות באה מן החיצוניות, מן הגוף ותחבולותיו. בכדי 'ליישר את הראש' הולכים אל הצדיק, הרופא בעל הראש הישר, ומבקשים ממנו עצה.

מהי העצה? "שימו לב אל הנשמה". בספר התניא מובא כי הפתילה נמשלת לגוף ואור הנר הוא הנשמה. גם אם הפתילה בזוויות שונות אור הנר תמיד מזדקר ישר. רבי הלל מבקש ליצור פה 'מיצג' חיצוני המראה כי כאשר שורפים את הגוף נכון אזי אורה הישר של הנשמה הולך ומתגלה והראש מתייצב ומתיישר.

נר שישי?️

 "באתי במעמקי מים…"

מעשה באשה עשירה שהיתה נוהגת להביא לבעש"ט וחבורתו מיני מאכל לכבוד שבת קדש. קרה פעם ובנסעה עם המאכלים הציף נהר את הדרך וטבעה האשה ומתה. בשמעו זאת, גזר הבעש"ט שיעקר הנהר ממקומו.

טען הנהר בשמים – 'עשיתי גזירת המקום ומדוע עלי להיעקר ממקומי'? ויפסקו למעלה שאת גזירת הבעש"ט אי אפשר לשנות, אך כאשר יעבור מי מזרעו במקום יחזור הנהר למקומו ויטביענו. ואכן ציוה מורנו הבעש"ט לר' צבי בנו שלא יעבור במקום זה.

פעם התעמק ר' צבי במחשבתו והעגלון נסע דרך אותו מקום, ונפל ר' צבי לנהר והחל לטבוע. לפתע ראה אורו של נר והחל לשחות אחריו עד אשר יצא מהנהר. אחרי כן בא אליו אביו הקדוש בחלום וגילה לו שהוא היה אותו נר שהצילו.

ואמר לו עוד: 'כאשר רציתי לחזור למקומי בגן עדן הוצרכתי לטבול כמה פעמים, משום שמיום הסתלקותי התגשם העולם כל כך, ואילו הייתי יודע שכך – לא חסתי עליך ולא הייתי יורד להצילך'.

????

לקוצר המקום ניגע רק בסיומו של הסיפור, המעורר 'כאב בטן' לכולנו… אנו מכירים את הבעש"ט כצדיק היורד למקומות הכי נמוכים. האמנם לא היה יורד להציל את בנו מטביעה?

העימות בין הבעש"ט לנהר מרמז על מאבק האיתנים בין הטבע המטביע ומעלים על מציאות ה' לבין עם ישראל המגלה כי 'מלכותו בכל משלה'. על אף כי עם ישראל מושל בטבע ובכוחו לעקרו ממקומו, בסוף הזמנים כוחו של הטבע מתגבר עד שנראה שאף הבעש"ט איננו יכול לו עוד.

בנקודת יאוש זו, אמירתו החריפה של הבעש"ט מדריכה אותנו לשנות ראש – מעתה, העבודה אינה לקרוא לצדיק שיאיר לנו את הדרך החוצה, אלא להישאר בתוך השטף ולהדליק בעצמנו את הנר שיאיר את המציאות עצמה באור יקרות.

נר שביעי?️

 מתחילים מחדש.

הפעם סיפור טרי, מלפני יומיים…

בליל חמישי של חנוכה יצאנו כמה חברים לתפילה על אשתו של חבר משותף הזקוקה לרחמי שמים. בשלב מסוים הגענו אל קברו של הצדיק הירושלמי רבי אשר פרוינד זצ"ל בהר המנוחות בירושלים.

'ר' אוּשר', כפי שנקרא בפי תלמידיו, מעבר להיותו צדיק מופלא, איש חסד ובעל מופת היה גם מחנך ומשפיע דגול. את תלמידיו הוא חינך לשפלות והכנעה ודרש מהם אמונה ובטחון ללא פשרות וזיופים.

בהגיענו אל הציון היו שם צמד יהודים שישבו וניגנו ברגש רב מחרוזת של שירים וניגונים בזה אחר זה. כשסיימו ניסיתי לקשור איתם שיחה ובררתי בעדינות אם הם היו תלמידים של ר' אוּשר. "תלמידים?! הלוואי…" הפטיר אחד מהם במרירות אופיינית. מהתשובה הבנתי שהם אכן היו תלמידיו ובקשתי מהם סיפור.

"סיפור אתה רוצה? בא תשמע סיפור" – התרצה לי המבוגר שבהם – "בשנותיו האחרונות, מפאת זקנותו וחולשתו, היה ר' אוּשר משקיע זמן ארוך מאד בסידור החנוכיה. לאיטו היה מגלגל את הפתילות, יוצק את השמן ומניח את הכוסיות על החנוכיה.

באחד מימי החנוכה סיים ר' אוּשר את ה'טקס' ובעודו פונה לאחוריו נתפס שרוולו בחנוכיה והיא נפלה אל הרצפה בקול רעש, כוסות הזכוכית התנפצו, השמן נשפך והפתילות התפזרו לכל הכיוונים. ר' אוּשר עמד והתבונן דקה ארוכה בחנוכיה המושלכת, לבסוף פנה לעומד לידו ואמר לו: "אתה רואה? זה מה שאני שווה…".

איש שיחי לא חכה לתגובתי, הוא וחברו הרכינו ראשם על הציון וקול בכיים החרישי נשמע בחלל המבנה.

????

חנוכה הוא חג של חינוך וחניכה במובן של התחלה. ר' אוּשר חינך כיצד לחיות בשפלות פנימית – 'מתחת לעשרה טפחים' – ולא רק  בחנוכה. גם אם בגיל 90 כל האור שלך נשפך על הרצפה וכל הכלים שבנית בעמל נופצו לרסיסים, זכית להכיר את ה'מתחת לעשרה טפחים' שלך, מעכשיו אתה יכול להתחיל לעבוד…

נר שמיני?️

 אז מה נשאר מכל זה?

הרב הקדוש, רבי שלמה מקרלין, היה אומר כי נרות של שעוה טוב יותר להדליק בחנוכה כי במקום שהם מדובקים בכותל נעשה רושם בכותל לכל השנה, מה שאין כן בשמן שנותנים במנורה שאין נשאר ממנו רושם בבית.

וקרה פעם שהדליק עם שמן במנורה וארעה שריפה מהאש של הנרות ונדלק מעט הכותל. ושמח הצדיק מאד שנעשה רושם בכותל לכל השנה אף שאין דרך מנורת השמן לעשות רושם.

????

אנחנו זוכים להדליק היום את הנר השמיני והאחרון של החג. היו הרבה 'אורות' בחג האורים, התבוננויות, מפגשים וחידושים – מה נשאר לנו ביד מכל זה?

רבי שלמה מקרלין אהב נרות שעוה על אף רמת ההידור הפחותה שלהם משום היתרון הגדול שלהם – הם משאירים רושם לכל השנה. נרות שמן הם מהודרים ויפים אך דולקים לשעתם, אור נרות השעווה מרצד ומסוכסך אך נשאר ממנו רושם.

היום, 'זאת חנוכה', הוא יום המסוגל להתבונן היטב איזה רושם השאירו לנו ימי החג בנפש, עם מה אנחנו הולכים הלאה ומה מכל האורות הגדולים יאיר לנו גם את המשך הדרך.

עצה טובה מגלה לנו רבי שלמה – אל תחפשו את הרושם בנרות המהודרים, בחוויות הגדולות, חפשו אותו בנקודות הפשוטות, ברגעים הקטנים שעשו לכם טוב או היכן שזכיתם אתם לתת לקרובים ללבכם – עם זה תמשיכו הלאה.


רוצה גם לקבל לגימות של אור? לחץ כאן ונוסיף אותך לקבוצה השקטה!

כתיבת תגובה