לגימות של אור – חידושי החסידות – כסליו תשפ"א

ב"ה, עברנו את חודש מרחשוון עם סדרת לגימות שעסקו כולן בנושא התפילה.

אם כי אפשר לעסוק בנושא זה עד בלי די נניח לו לעת עתה, ולכבוד חודש כסלו המתחדש עלינו נעבור לנושא חדש – חסידות.

יום י"ט בכסלו, יום חג גאולתו של האדמו"ר הזקן בעל התניא מכלאו, הוכתר בפי החסידים כ'ראש השנה לחסידות'.

כהכנה ליום חשוב זה ננסה בשבועות הקרובים להאיר פנים חדשות במהותה של החסידות וחידושיה הגדולים, ואי"ה נזכה שתתחדש עלינו "שנת חסידות" טובה ומתוקה.

חודש טוב ומאיר!

 'תורה חדשה' – האמנם?

נתחיל את המסע בשאלה – מה חידשה תורת החסידות?

בעיקרי האמונה שמונה הרמב"ם מופיע עיקר חשוב ויסודי – "זאת התורה לא תהיה מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו". עם זאת, התגלתה בדורות האחרונים על ידי צדיקי החסידות "תורה חדשה" פנימית ועמוקה שלא התגלתה בעולם קודם לכן בצורה הזו ובאופן הזה.

מה קורה כאן?

ה"תורה החדשה" שהולכת ומתגלה בעולמנו, היא בעצם הפנימיות והנשמה של התורה שניתנה לנו בסיני. אין היא סותרת חלילה את אותה תורה שנלמדה לאורך כל הדורות אלא צומחת מתוכה ומגלה את פנימיותה.

תורת החסידות מגלה את 'אישיותו' של נותן התורה הנמצאת מאחורי ההוראות, המצוות, ההלכות והחוקים ופונה אליו בעצמו. גילוי סודות התורה ולימוד פנימיות התורה נותנים כלים, אותיות ומילים לביטוי רצונה העז של הנשמה לקשר עם ה'. 

רצון זה אינו בא על סיפוקו במילוי אחר רצונו של ה' היורד כ'הוראות מלמעלה' בלבד, אלא תאוותה של הנשמה הוא לעמוד 'פנים בפנים' עם ה' ולהפוך את הקשר עמו לקשר חי ופנימי, שלא לומר, אנושי.

מה חסר לה'?

בלגימה הקודמת הוסבר כי מטרתה של תורת החסידות הוא לחשוף, מתוך התורה הנגלית לנו ולבנינו, את החלק הפנימי שבתורה, את 'זהותו' ו'אישיותו' של נותן התורה.

נתבונן בנקודה זו מפן נוסף. עיקר הפער בין הבורא לנברא שייך לחווית הנזקקות והחוסר. האדם הנברא והאנושי מתייחד בכך שהוא נזקק ואינו יכול לברוא ולקיים את עצמו, לעומת הבורא ש"מציאותו מעצמו" ואינו זקוק לכלום.

ואכן, על פי חלק הנגלה של התורה "לא נתנו מצוות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות". היינו, שכל מעשי המצוות ועבודת האדם אינם בשביל הבורא, שהרי עליו נאמר "אם צדקת מה תתן לו", אלא הכל לשם תיקון אישיותו של העובד וזיכוך מידותיו.

עם גילויה של פנימיות התורה והפיכת מערכת היחסים של היהודי עם ה' לפנימית ו'אנושית' יותר, מתחולל גם מהפך תודעתי בנקודה זו – בחדריו הפנימיים, במסתרי לבו, ה' מתגלה כנזקק ומצפה לעבודתנו!

תורת החסידות מחדשת כי עבודתנו אינה עבור תיקון עצמנו בלבד אלא היא חלק מקשר עמוק עם ה'. קשר המכיל אכזבות – ולעיתים גם כעס – מהנפילות, אך גם מלא שמחה ונחת מהמאמץ וההתחזקויות.

לא כמו בעל מפעל…

עוד קודם בואו של הבעש"ט לעולם היתה אמונה פשוטה כי ה' משגיח על עולמו וכל המציאות מונהגת על ידו ועל פי רצונו. עם זאת, בתורתו של הבעש"ט תופסת מקום נרחב ההתבוננות בהשגחתו הפרטית של ה' בעולם.

מה הוסיף וחידש הבעש"ט בדבריו?

את ציור ההשגחה של ה' על עולמו באופן שקדם לימי הבעש"ט ניתן לדמות לבעל מפעל המשגיח על פסי הייצור במפעלו, בקיא בפרטיהם ודואג ללא הרף לפעולתם התקינה. אמנם זהו משל מגושם מעט, אך הוא ממחיש היטב השגחה 'מלמעלה' שאינה מעורבת באופן רגשי-פנימי בנעשה בעולם.

לעומת זה, את ציור ההשגחה שהתחדש בתורת החסידות ניתן לדמות להשגחת אבא על ילדיו. בציור זה ההשגחה אינה הסתפקות בדאגה לעצם הקיום של הבריאה ול'התנהלות הסדירה' שלה אלא ביטוי לאהבה האין סופית שרוחש הבורא לעולם שברא לכבודו ובייחוד לעם ישראל שנבראו בצלמו.

בציור זה, השגחת ה' עלי אינה רק העובדה כי הוא יודע את כל הנעשה איתי, אלא כל מאורעות חיי, האירועים הגדולים והמפגשים הקטנים, 'נתפרים' על ידו, באהבה ובדאגת אב, על מנת להעניק לי אך טוב וחסד ולהביאני למילוי שליחותי בעולם על הצד הטוב ביותר.

כשרחוקים – מתגעגעים!

בלגימה הקודמת עסקנו באהבת ה' וחסדו המתגלות דרך ההשגחה הפרטית בה הוא משגיח על עולמו בכלל ועל ישראל עם קרובו בפרט. היום נצעד צעד נוסף ונתבונן בחידוש מפליא הנוגע להשגחת ה' עלינו.

ידוע הכלל, כי כל ירידה היא לצורך עליה למקום גבוה אף יותר מנקודת המוצא קודם הירידה. כלל זה תקף גם לירידות כאלו שנעשו בבחירתו של האדם ונגד רצונו של ה'.

כל נפילה בחטא ושקיעה בתאוות היא בחיצוניות עבירה חמורה על רצון ה', אך בפנימיות היא מלווה בכוונה נעלמת מאיתו יתברך.

מה עושים עם הגילוי הזה?

וודאי שאין כוונתנו שעל האדם לרדת לכתחילה למקום חטא וטומאה בשביל לזכות לעלות למקום גבוה יותר.

אלא ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" וממילא, גם אם נפלתי, חלילה, עלי להתבונן, מתוך חרטה עמוקה ולב נשבר, בכך שהנפילה עצמה יכולה לשמש עבורי מנוע עוצמתי להתקרבות אל ה'.

ההתרחקות גורמת לגעגוע המוליד אהבה וקשר שמעלים את האדם למקום גבוה בהרבה – 'מקום שבעלי תשובה עומדים…'.

 'על תאווה אין קושיות!'

טעמים שונים נאמרו במהלך הדורות לבריאת העולם, המשותף להם הוא שכולם פונים אל השכל וההיגיון. החסידות בחרה להתמקד דווקא בהסבר אחר, פשוט, עמוק ועצמי: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".

על טעם זה התבטא בעל התניא: "אויף א תאוה איז קיין קשיא!" (על תאווה אין קושיות!). לתאווה אין הסברים שכליים ולא טעמי היגיון וממילא גם אין שייך להקשות עליה קושיות – ככה זה וזהו.

מה זה אומר לגבינו?

נשמותינו ירדו לעולם הזה מכח אותה תאווה קדומה המבקשת לגלות פה אלוקות ולהפוך את חושך העולם הזה לדירה מוארת באורו יתברך.

זו משימה לא קלה כלל הדורשת כוחות והתמסרות שההיגיון והשכל הפשוט אינם 'מתלהבים' להעניק לנו. כדי לקבל את הכח לעמוד במשימה אנו נדרשים לעלות מעל השכל וההיגיון אל אותה תאווה קדושה המפעפעת בכל יהודי ולהתחבר אליה.

רק הפועל מתוך 'תאווה' זו בכוחו להלחם ולהתמודד עם התאוות הנמוכות של העולם הזה. אל מול להט התאוות הנמצא בעולם צריך להעמיד משקל נגדי של להט ותאווה של קדושה – יש לנו תאווה והיא תנצח!

לנצח את ה'?

ב'לגימה' הקודמת עסקנו בתאוותו של ה' לדירה ומשכן בעולמות התחתונים. מהי דירה בתחתונים?

דירה בתחתונים פירושה להפוך את העולם למקום בו ה' 'ירגיש בבית'. אחד המאפיינים העיקריים של הרגשת האדם בביתו שלו הוא היכולת שלו 'להתפשט' מלבושיו הרשמיים, מהחליפות החיצוניות ולחשוף את עצמותו, להיות מי שהוא באמת.

על מנת שהקב"ה 'ירגיש' כאן בבית, עלינו – כבניו האהובים – לגרום לו לחשוף את רצונו הפנימי המסתתר מאחורי הלבושים וההסתרות. מי שמצליחים לגרום לכך יותר מכל הם הצדיקים עליהם נאמר: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים והקב"ה גוזר וצדיק מבטל".

יכולתם של הצדיקים – "ועמך כולם צדיקים" – לגזור או לבטל גזרות היא בעצם יכולת של בנים לזהות את הרצון הפנימי של אביהם ולגלות אותו. הצדיק יודע מה ה' באמת רוצה וכך הוא גוזר וה' אכן מקיים. כמו כן, יודע הצדיק מתי הגזרה של ה' אינה באמת רצונו האמיתי והוא מבטלה על מנת לחשוף את הרצון הנעלם והפנימי יותר.

כאשר הבנים-הצדיקים 'מנצחים' את האב-ה' – "נצחוני בני נצחוני" – ורצונו הפנימי מתגלה על ידם הופך העולם לדירה אמיתית, משוחררת ושמחה, עבורו יתברך.

שבוע טוב וחג שמח לכולם!

 

היום יום י"ט בכסלו, יום חג גאולתו של האדמו"ר הזקן בעל התניא ממאסרו, יום זה הוכתר בפי החסידים כ"ראש השנה לחסידות".

 

על מה החגיגה הגדולה?

מסופר כי בשבתו בבית הכלא, נגלו אל האדמו"ר הזקן רבו המגיד ממעזריטש ומייסד תנועת החסידות הבעש"ט הקדוש. בביקורם הפלאי הם ספרו לו כי סיבת המעצר היא קטרוג על תורת החסידות שהאדמו"ר הזקן עסק בהפצתה והתגובה לכך צריכה להיות תוספת בהפצת החסידות בכפלי-כפליים.

כל עוד אדם עסוק בחיצוניות אין עליו קטרוגים ואין מעצורים. תצבור ידע תורני, תמלמל את התפילה, ניחא, כל עוד לא מתוכנן כאן איזה שינוי פנימי ועמוק, איזו פריצת דרך מעוררת – לא נפריע לך…

החסידות מבקשת פנימיות, עומק ושינוי מהותי ואכן נתקלת במעצורים, בקשיים ובקטרוגים. אבל, אדרבא, "כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי מראים לו התרחקות…" אומר רבי נחמן – היכן שיש קטרוג כנראה נחבא איזה עומק שמפחד להתגלות ומתוך המעצר צריך להתגלות אור חדש שטרם הופיע.

ראש השנה הוא זמן מסוגל לשינוי ראש. בואו נחגוג עם בעל התניא את השחרור מהמעצר שלו ומהמעצרים שלנו ותתקיים בנו הבטחתו – "מי שישמח בשמחתי אוציאנו מן המצר אל המרחב!"

נברך את כולנו – לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו!

 יישוב הארץ? חדר ייחוד!

על אף העובדה שמקום התהוותה והתפתחותה של החסידות היה דווקא בחוץ לארץ, חיבת הארץ והכיסופים לעלות אליה ולחונן את אדמתה תפסו מקום מרכזי וחשוב אצל צדיקי החסידות.

כבכל תחומי עבודת ה', גם הקשר בין עם ישראל לארצו קיבל משמעות מחודשת עם גילויה של תורת החסידות. אותה רוח חיים מרעננת שהפיחה החסידות בלימוד התורה, בעבודת התפילה ובמעשה המצוות, מתבטאת בצורה מלאה רק בארץ ישראל.

כיצד?

אם לימוד התורה ממבטה של תורת החסידות הוא מפגש וייחוד פנימי עם נותן התורה וכל מצווה ומצווה היא ביטוי לקשר עמוק בין רעים אהובים המצטוותים יחד הרי שהחדר ייחוד עצמו הוא ארץ ישראל.

גאולת הארץ, עם כל המלחמות והקשיים הכרוכים בה, צריכה להיעשות מתוך תודעה שאנו בונים חופה שבתוכה תיכרת ברית עולמים בינינו לבין ה'. איננו מחפשים שליטה על עוד דונם ועוד שטח אלא מחפשים עוד מקום שדרכו תתגלה אהבתו הגדולה של ה' לעמו.

"למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה" – הארץ עצמה משתוקקת להיות כלי לייחוד הקדוש הזה, ובהתיישבותנו בה, בקדושה ובטהרה, אנו נענים לרצונה והיא מעניקה לנו מברכותיה.


רוצה גם לקבל לגימות של אור? לחץ כאן ונוסיף אותך לקבוצה השקטה!

כתיבת תגובה