פיצול אישיות – מה עושים? | מייל שבועי פרשת תולדות תשפ"א

בס"ד

שלום לידידינו היקרים!

אנו נמצאים בפרשת תולדות ונפגשים לראשונה עם תולדותיו של יצחק, אלו הם יעקב ועשו.

הדבר הראשון שאנו פוגשים בתולדות אלו היא המריבה ביניהם – 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' – ואכן מאז ועד ביאת משיח ניטש מאבק בין עשו ותרבותו לבין יעקב ותרבותו.

מהו מאבק זה בנפשו של כל אחד מאיתנו? איך נכון לתפוס אותו וכיצד לנהל אותו נכון? על זאת ועוד נדבר במאמר, בואו איתנו.

גם אצלך רבים כל היום?

בכל פרשה אנו מתבוננים כיצד משתקפים הדברים בנפשנו, ואיזו הוראות עלינו ללמוד מכך בעבודת ה'. בפרשת תולדות טמון יסוד מיוחד לעבודת הנפש ולאיזון הרצוי בתוכה.

בספר היסוד שלו – ספר התניא – מבאר האדמו"ר הזקן כיצד עלינו להתייחס לנטיות המנוגדות בתוכנו – במקום לחשוב שאנו אישיות אחת שנקרעת בין טוב לרע הוא מסביר שאנו מורכבים מ-2 נפשות, אחת בהמית שחשה שכל הקיום שלה תלוי בעולם, ואחת אלקית החשה שכל קיומה תלוי בה'.

את תשובת ה' לרבקה 'שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעייך יפרדו, ולאם מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר' הוא מסביר כמלחמת שתי הנפשות אחת בשניה, כאשר כל אחת רוצה שהגוף יסור למשמעתה.

לפי זה התורה מלמדת אותנו שכאשר אנו רואים 'מריבה' בתוכנו ולא מבינים כיצד להתמודד איתה, הפיתרון יהיה לתפוס קודם שמדובר ב2 זהויות שונות לחלוטין.

המאמץ המייאש…

מדוע ההבנה הזו קריטית לעבודת ה'?

ללא הבנה זו יהיה קשה מאוד לחוש קרבה לה' ולהאמין שבידנו לעבדו כראוי. ונסביר –

כאשר אנו חושבים שאנו אישיות אחת הנמשכת גם לטוב וגם לרע, אנו מבינים שבכדי להיות קשורים לטוב נצטרך להתאמץ. הבנה זו גורמת לנו להכניס לתודעה שאנו שייכים באופן טבעי ללמטה, כי בלא מאמץ אין לנו דרך להתקשר לה' הטוב.

תודעה זו גורמת לרעל הייאוש לחלחל בתוכנו ולתפיסה כי באופן טבעי אנו נמוכים ורחוקים מאור פני ה'.

האבסורד הוא שייאוש זה ישתרש בקרבנו ככל שיותר נתאמץ לעבוד את ה', כאשר עוד מאמץ פירושו עוד ייאוש מהאפשרות שנהיה שייכים לטוב של הבורא ברוך הוא.

אכן, שינוי התודעה בעקבות הבנת היותנו מורכבים מ-2 זהויות שונות, משנה את פני התמונה ומשריש בקרבנו כי לא משנה לאן נתגלגל תמיד אנו קשורים לה' אחד – נפשנו האלוקית היא 'חלק אלוק ממעל ממש' וקשורה לה' בקשר בל ינתק.

לא עוזר לי, אני עדיין נלחם!

אולם, ישאל השואל, גם לאחר כל זאת אנו זקוקים למאמץ מתמיד של מלחמה עם הנפש הבהמית, ועם כל חידושו של האדמו"ר הזקן לא נפתרה הבעיה וכל ימינו אנו נתונים במלחמה מתמידה בין 2 הזהויות הללו!

בכדי להבין כיצד החלוקה החותכת ל2 זהויות עוזרת ל'שלום הבית' בתוכנו נביא משל.

משל לשני דיינים שלפני כל אחד מהם באו שני אנשים לדון.

האחד – לא אוהב מריבות, מטרתו להשכין את השלום ביניהם מהר ככל האפשר. משכך, ברגע שהבין מה כל אחד מהצדדים טוען, מציע הוא הצעת פשרה המקובלת על כל הצדדים – 'ובא לציון גואל'.

השני לעומתו אינו ממהר לשום מקום. שומע הוא באריכות את טענות הצדדים, חוקר לכאן ולכאן, ומגדיר בבהירות ובחדות מהי טענת כל צד ועל מה נסובה המריבה, ולאחר מכן הוא פוסק מי צודק בדין.

לפני שנמשיך, אמרו נא אתם – מי מבין הדיינים מצליח יותר להשביע את רצון בעלי הדין?

לריב עד הסוף או להתפשר?

אנו נאמר שעל אף שנראה שמטרת הדיין הראשון היתה להשכין שלום בין הצדדים, כלל לא בטוח שהוא הצליח בכך.

מכיון שהוא 'לחוץ' לסיים את המריבה ולהשכין שלום, במקרים רבים הוא לא יתן לצדדים לשטוח בנחת את טענותיהם, בעלי הדין לא יצליחו להסביר את עצמם עד הסוף, והתוצאה תהיה שעל אף הפשרה אף אחד מהצדדים לא ירגיש ששמעו את טענתו והשביעו את רצונו.

לעומת זאת, הדיין השני בהתעקשותו לחדד את הטענות ולהעמיד כל אחד על טענתו הצליח לגרום למי שהחפץ אכן שייך לו לפרוס בצורה ברורה את טענותיו, ובאותה מידה הצליח לגרום לצד השני 'לרדת מן העץ' שטיפס עליו ולהודות בטעותו.

זאת משום שבהרבה מקרים אין אחד שבא לשקר במצח נחושה, אולם העובדה שהטענות לא היו ברורות גרמו לכל אחד מהם לחוש צודק (כפי שרוב המריבות נגרמות מכך שלא מדברים ומבינים אחד את השני עד הסוף..), וכשהדיין בירר את טענותיהם הוברר לכולם עם מי הצדק.

היא רק רוצה לשרוד…

כך במאבק בתוכנו – 'ולאם מלאם יאמץ' – אם לא נעשה את החלוקה הברורה בין הנפשות, לא נצליח להבין ולברר טוב את טענות כל אחת מהן, והמריבה תימשך לעד, כי גם גם אם ננסה לפשר בין הצדדים, תמיד נחוש חוסר שביעות רצון…

החלוקה של האישיות ל-2 זהויות שונות היא כמעשה הדיין השני – אמנם בתחילה מחדדים את ההבדלים וכביכול מגדילים את המריבה, אך כאשר מבינים טוב את טענות הצדדים – אש המריבה נרגעת והצד הלא-צודק מכיר בצדקת הצד השני.

כיצד זה קורה בדיוק?

כל מלחמת הנפש הבהמית מונעת מחוש ההישרדות שלה. היא מרגישה שהנפש האלוקית רוצה לשלול את קיומה ומשום כך נלחמת על חייה.

כאשר מסבירים טוב את טענות הצדדים, לפתע שמים לב שעל אף שהנפש האלוקית נאבקת לומר שהכל כאן הוא ה', אין היא באה לשלול את קיום העולם עם הנפש הבהמית שבתוכו.

אדרבה, ה' רוצה בקיום העולם, אך רק ככזה שמודה שהחיות שלו נתונה כל רגע מה'. כאשר נבין זאת, יתחוור לנו שתודעה זו יותר טבעית ונכונה לנו מאשר תודעת הנפש הבהמית שאומרת ש'עזב ה' את הארץ' חלילה.

יש לך ישוב דעת?

אומר רבי נחמן – "מה שהעולם רחוקין מה' יתברך ואינן מתקרבין אליו יתברך הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת…".

הבררת הטענות בין הצדדים בתוכנו גורמת לנו לישוב דעת בעבודת ה', ישוב הדעת הזה גורם לנפש הבהמית – שעד כה היתה נדמית לנו כגדולה ומאיימת – לההתקטן בצורה משמעותית.

כך אומר ה' לעשו – "הנה קטן נתתיך בגוים…", ומפרשים חז"ל שעל אף שיצחק ורבקה קראו לו בנם 'הגדול', ה' קוראו קטן. לדרכנו, על אף שנראה לנו שהנפש הבהמית מאיימת, לאחר הבירור שערכנו היא מפסיקה להיות כזו ואף מתהפכת לשרת את צד הקדושה – 'ורב יעבוד צעיר'.

שנזכה ליישב את עצמנו, בכך שנזכור ש'לאם מלאם יאמץ' וניטשת בקרבנו מלחמה בין זהויות שונות, אך מלחמה ובירור זה יגרמו ל'ורב יעבוד צעיר' והרע יהיה כסא ומשרת לטוב.

שבת שלום וחורף מבורך!

בית 'עוד יוסף חי'.


לקבלת המייל השבועי לחצו כאן

כתיבת תגובה